לא יודעת כלום: "אחת שיודעת" עם שני כהן נכשלת במבחן הכי בסיסי

התוכנית החדשה של חינוכית 23 באה לשפוך אור על נשים בהיסטוריה אך נכשלת בשילוב נשים בצוות הכתיבה וביצירת הזדהות ועניין עם המרואיינות. ואלה לא הבעיות היחידות

שני כהן, אחת שיודעת, חינוכית 23 (צילום: שני צדיקריו)
שני כהן, אחת שיודעת, חינוכית 23 (צילום: שני צדיקריו)
8 במרץ 2017

נדיר שתוכנית ילדים של הטלוויזיה החינוכית מצליחה לעורר עניין בקרב צופים מבוגרים. אם לא מדובר בפרק אהוב מסדרה ישנה ששודרה במהלך אחת מחופשות הקיץ וחזר במסגרת עמוד הפייסבוק המצליח של הערוץ, בטח מדובר בתוכנית ראיונות מעמיקה עם אנשי ספרות מובילים. אבל "אחת שיודעת" היא לא זה ולא זה. זו תוכנית חדשה לילדים ונוער. על הנייר היא נראית אטרקטיבית ומבטיחה.

"אחת שיודעת" מוגדרת כ"טוק שואו מומצא": שני כהן, בדמותה של שחקנית וזמרת בשם ירדנה גושן, מנחה תוכנית שבה היא מארחת דמויות נשיות חשובות מההיסטוריה. לצדה של כהן מופיעות דקלה הדר, שיפי אלוני ורונית אפל, ובתוך הראיונות משולבים קטעי וידיאו שבאים לספק לצופים הצעירים גירוי ויזואלי חזק יותר מזה המתקבל מצפייה בשני אנשים משוחחים. תוכנית לילדים שהיא גם לימודית, גם מצחיקה וגם פמיניסטית? נשמע טוב מדי מכדי להיות אמיתי, ונכון לעכשיו זה גם המצב: הרעיון המבטיח הזה יוצא לפועל באופן בעייתי מעט.

הרעיון של דמויות נשיות מההיסטוריה מעלה השוואה מתבקשת דווקא לתוכנית למבוגרים, "נעלמות", הסדרה המוקומנטרית של אילן פלד ויאיר קדר, ששודרה בתחילת השנה ב־yes דוקו ועוסקת ב"הדרה וקיפוח של אמניות מקבוצות מיעוט בחברה הישראלית". ביקורת בולטת שחזרה ועלתה כנגד "נעלמות" היא על הדרת נשים בתוכנית שעוסקת בנושא הטעון של הדרת נשים: הדמויות שלה פיקטיביות; הן מבוססות על נשים דומות מההיסטוריה התרבותית הישראלית, אך נרקחו במוחם של שני הגברים שיצרו את הסדרה. הן גם מגולמות בידי גבר (פלד), עובדה מעט מכעיסה כשנזכרים שהוא מבקש לדון בתופעת מחיקת הנשים מדפי ההיסטוריה ועל הדרך עושה בדיוק את זה.

טוב מכדי להיות אמיתי. "אחת שיודעת" (צילום: שני צדיקריו)
טוב מכדי להיות אמיתי. "אחת שיודעת" (צילום: שני צדיקריו)

הצפייה ב"אחת שיודעת" מעלה תהיות דומות. אמנם מככבות בה נשים בתפקידים המרכזיים, אך מבין שלושת תסריטאיה שניים הם גברים. זה, כמובן, לא אומר שגברים לא יכולים לכתוב על נשים ולהפך, אבל חייבים לשאול – מדוע תוכנית שמעמידה במרכזה נשים מההיסטוריה, כאלו שלא קיבלו עד כה את הבמה שלה הן ראויות, רואה לנכון להדיר מן הצוות שלה נשים? אם כבר רואים לנכון לספר סיפורים של נשים, תנו לנשים להיות אלו שמספרות אותם.

שני כהן היא ללא ספק מהשחקניות והקומיקאיות המוכשרות בארץ, וגם מהפופולריות שבהן. הבחירה בה כמנחה מעניקה ל"אחת שיודעת" לא רק תו תקן של איכות, אלא גם מסמנת אותה כמוקד עניין אטרקטיבי עבור ילדים והוריהם כאחד. כהן עושה עבודתה נאמנה, אם כי לא ברור מדוע דמותה המזרחית של ירדנה גושן, שנדמה כי היא מנסה להצחיק בעיקר עם ה-ח׳ וה-ע׳ שלה, מוצגת באופן נלעג כל כך. זו שאלה שיכולה הייתה להיות חשובה, אבל האמת היא שמרבית הדמויות בתוכנית מוצגות כנלעגות. יש קו דק בין דמות קומית לדמות שמשמשת מושא ללעג, ו"אחת שיודעת" חוצה אותו – לפעמים בגסות.

למשל, כשדמותה של מארי קירי מדגישה שוב ושוב את שני פרסי הנובל שבהם זכתה באופן שחצני ובוטה, קשה שלא לתהות מדוע היא מוצגת כאישה שטחית שמוצאת עניין רק בעיטורי כבוד, בעוד שבפועל מדובר במדענית חשובה שתגליותיה הן מהמשמעותיות בהיסטוריה ושאפילו אלברט איינשטיין אמר עליה כי לא נתנה לתהילה לשנות אותה. אז מדוע מתעקשים בטלוויזיה החינוכית לצייר אותה אחרת? התשובה היא, כנראה, כי הם יכולים. נדמה שב"אחת שיודעת" המטרה מקדשת את האמצעים. בהיעדר תוכניות אחרות ששמות במרכזן נשים שעשו היסטוריה, "אחת שיודעת" מרשה לעצמה לא לדפוק חשבון אך ורק מעצם קיומה.

בפרק אחר, שאפתני במיוחד, מתארחת סימון דה בובואר, פילוסופית חשובה וחלוצה פמיניסטית שעם טקסטים שלה נפגשים בעיקר סטודנטים באקדמיה. ״אחת שיודעת״ מנסה להתמודד עם האתגר שבלהסביר לילדים מושגים סבוכים כמו ״פילוסופיה״ ו״אקזיסטנציאליזם״, ובדרך גם מלמדת את ההבדלים שבין מין ומגדר דרך שאלה שמטרידה בוודאי ילדים רבים וילדות רבות: האם ורוד זה צבע של בנות וכחול זה צבע של בנים. התכנית מתמודדת יפה עם האתגר שהציבה לעצמה, ולצופה הבוגר נותר רק להתמוגג מהאופן הקומוניקטיבי והנהיר בו מעבירה התכנית את הרעיונות והמושגים המורכבים האלו.

אבל אז אנחנו חוזרים לירדנה. המנחה, גיבורת התכנית, והדמות הבעייתית שהיא. ירדנה לא מבינה, לא מנסה להבין ואפילו לא מתעניינת במרואיינות שלה. המראיין הבור הוא אמצעי נהדר לתכניות מסוג ״אחת שיודעת״: כלי ריק שצמא שימלאו אותו בתשובות, שואל מבלי להתבייש ומקבל תשובות פשוטות וישירות. אבל ירדנה לא מתעניינת, ואם כך, לא ברור מה אמור להמריץ את הצופים עצמם להתעניין.

על מנת להשיג את המיטב מדמות של מראיין בור, עליו לעבור מסע עם המרואיין שלו (כן, גם בתכנית בת 15 דקות). ירדנה קוטעת את הראיון עם סימון דה בובואר במשפט ״הרעב שלי מתגבר ואנחנו נאלצות לסיים״. והיא לא מתכוונת לרעב לידע. המנחה מתווכת את המרואיינות עבור הצופים, והם חווים אותן כמוה. זה לא מנגיש את הידע לצופים, להפך, זה עוד עלול להרחיק אותם ממנו.

יותר שעשוע משיעור

וזה חבל, כי גם ככה קשה מאוד להשיג מידע מספק על נשים, על אחת כמה וכמה עבור ילדים. מבט מהיר על הקטגוריה "אישים מפורסמים" מתוך השער לילדים של ויקיפדיה (מיזם שמטרתו להנגיש את ערכי האנציקלופדיה המקוונת עבור ילדים ונוער), מגלה כ־50 אישים מפורסמים, ממוצרט ועד צ'רלי צ'פלין, ואפילו לא אישה אחת. "זה לא מפתיע", אומרת ציפי ערן, אשת היי־טק ומייסדת המיזם ויקי נשים, שמטרתו הרחבת הערכים והתכנים החופשיים בוויקיפדיה על אודות נשים ותרומתן בכל תחומי הדעת. "הפרופיל של האנשים שכותבים בוויקיפדיה הוא של גברים לבנים סטרייטים. בוויקיפדיה העברית זה אומר יהודים אשכנזים. הם כותבים על מה שמעניין אותם ועל מה שהם יודעים, ובאופן הכי טבעי, גברים יכתבו פחות על נשים ועל נושאים שמעניינים נשים".

בעוד "אחת שיודעת" מתמקדת בדמויות של נשים שההיסטוריה אימצה לחיקה, בוויקי נשים מחפשים גם את אלו שנשארו בשוליה. המטרה של שני הפרויקטים דומה, אך כל אחד מהם מתמקד בחלק אחר של סקאלת התיעוד ההיסטורי. השניים עשויים למצוא נקודת מפגש כשחלק מהצופים יבקשו להמשיך לחקור דמות שהוצגה בתוכנית, והתחנה הראשונה שלהם תהיה, סביר להניח, ויקיפדיה. "יש קפיצה בין התוכנית ובין ויקיפדיה", מסבירה ערן. "הומור וחיוּת הן דרכים נהדרות ללמד היסטוריה, זה מוציא ממנה את השעמום והופך אותה לפחות מפחידה". אבל זה לא מספיק – "אחת שיודעת" היא יותר בידור מהיסטוריה, יותר שעשוע משיעור, וזה בסדר. אבל כדי להפוך למשמעותית באמת בנוף התקשורתי מוטב לה להקדיש יותר מחשבה לנשים שהיא מציגה ולאופן שבו הן מוצגות, אחרת היא תישאר עוד תוכנית ילדים שנראתה ממש טוב על הנייר.

"אחת שיודעת", חינוכית 23, כל יום ב-12:30 וב-18:00; ערוץ 2, כל יום ב-14:15; כל הפרקים זמינים בערוץ היוטיוב של החינוכית