איך הגיע ציור ענק של תל אביבי שומר שבת לכנסייה ברובע המוסלמי?

בלב הרובע המוסלמי שבירושלים, בכנסייה קתולית ששוכנת בתוך אכסניה אוסטרית, ממש במקום שבו עבר ישו עם הצלב על גבו את דרך הייסורים, נתלה ציור גדול ממדים של צייר יהודי. גודלו ארבעה מטרים על 10.20 מטרים – מה שנחשב קטן ביחס לעבודות אחרות של האמן, איתן דור שב (52). הציור, ששמו "כי החיים יודעים" (מתוך ספר קהלת, פרק ט'), למעשה מסתיר את הצלב הגדול שבמרכז הכנסייה, זה שתחתיו עומד הכומר בשעת הדרשה, וגם מכסה כמה ציורים של מריה הקדושה עם ישו התינוק – כל זאת בהתאם למנהג המכתיב לכסות ציורים וצלבים בתקופת התענית של לפני חג הפסחא.

הכנסייה מעוצבת בסגנון ניאו־גותי שמושפע מהמאה ה־18, מול מסגד, מה שלעתים יוצר בעיה בקרב האוכלוסיות המתפללות. למזלם של מבקרי ויה דולורוזה שבשער שכם, יש כומר נפלא וליברלי בשם מרקוס ב' בוגנייאר, שאף שאינו דובר עברית או ערבית מצליח לגשר בין המגזרים. בוגנייאר הוא גם זה שהעז להכניס ציור של צייר יהודי אל לב הכנסייה.

סיפור חייו של איתן דור שב משתלב נהדר בכל המתחים האלה. הוא נצר למשפחת רבנים שברחה מווינה במלחמת העולם השנייה, שומר שבת, גיי, יליד ניו יורק ותושב תל אביב. הוא צייר כל חייו אבל התחיל לפרסם את עבודותיו רק בשנתיים האחרונות, בגיל 50. "אני מנסה לחשוב ולהבין איך אבא וסבא שלי או סבא רבא שלי שקבור בווינה היו מרגישים", מהרהר דור שב כשהוא עומד על גג האכסניה שמשקיפה על כל העיר העתיקה. "לא רק מכך שאני גר כאן במדינה שהיא בשלטון יהודי, שזה בלתי נתפס, אלא על כך שאני מציג בכנסייה קתולית אוסטרית בתוך המקום הזה תחת דגל ישראל, ושם אני מציג. יש לי דיאלוג והוא לא רק עם הכומר כאן, הוא גם עם הרקע שאני בא איתו. מה שהכי בלתי נתפס הוא שאם היית גר באירופה בתקופה שבה הסבים שלי עזבו אותה, אז הנצרות הייתה, באיזשהו אופן, האויב".

דיאלוג עם הרקע ההיסטורי והמשפחתי. איתן דור שב (צילום: רונן אקרמן)

אז איך קרה שצייר יהודי שומר שבת מציג את העבודה שלו בתוך כנסייה קתולית בלב הרובע המוסלמי של ירושלים?

"קודם כל צריך לשאול איך זה שאני צייר, כי כל החיים שלי הייתי פרסומאי. ידעתי שאני יודע לצייר אבל זה היה מין תחביב עוד מכיתה ג'. לא ראיתי בזה זהות או קריירה. לא דמיינתי שיכולה להיות אחת כזאת".

דור שב היה פרסמואי שנודע בשעתו בעיקר בזכות קמפיינים פוליטיים ומסחריים מוצלחים – לבזק, למי עדן, ל"ידיעות אחרונות". הוא גם המציא את ארוחת הקומבינה של הבורגר ראנץ'. אבל במקביל הוא גם היה עמית מחקר במרכז שלם בירושלים ופרסם מאמרים על התנ"ך. "בתקופה שהייתי סטודנט בירושלים גרתי כאן בעיר העתיקה", הוא מספר, "יש לי היכרות רבת שנים עם הכומר מרקוס. נוצר בינינו דיאלוג על בסיס פילוסופיה יהודית קדומה. אני לא יכול להגיד שהקשר שלי עם הכומר היה מאוד אינטנסיבי אבל הוא היה מאוד חשוב לשנינו. נוצר קשר עמוק. כמו אנשים אחרים, גם אני לפעמים מתבודד פה באכסניה האוסטרית כדי לכתוב וליצור. אחר כך הגיעה ההזמנה להשתתף בביאנלה לאמנות יהודית שבירושלים. רציתי להציג את שלי באכסניה ושוחחתי עם הכומר ועם מנכ"ל הביאנלה, אלא שאז הכומר שאל אותי אם יש לי גם עבודה להציג בתקופת התענית, בתוך הכנסייה. המנהיגות הרוחנית שמרקוס מטפח בהיותו הרקטור של האכסניה האוסטרית נוגעת באופן מאוד עמוק לתפיסות שלו על תקשורת בין דתית".

אבל בעצם אסור לך, בתור אדם דתי, להיכנס לכנסייה קתולית.

"אסור לי. נכון. יש מצבים שאני לא נכנס ויש כאלה שכן. האיסור ההלכתי זה שאסור ליהנות מעבודה זרה. אז כשאני מגיע לחו"ל לסתם מקום בשביל לעשות הו־הא, אני לא אכנס. אני לא מגדיר את עצמי כדתי אלא כשומר שבת, זאת ההגדרה היהודית הקלאסית".

קטע מתוך "כי החיים יודעים"

ומה לגבי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"?

"אני אתחיל מהכיוון ההפוך: הידעת שבתוך בית המקדש שהיה קיים כאן בירושלים, לא רחוק מכאן, בתוך קודש הקודשים היו פסלים של זכר ונקבה מזדווגים? על ארון הברית. זה כתוב במשנה שלנו ולא באיזה טקסט אזוטרי. משהו בסיסי. דמיין מעל ארון הברית שני מלאכים מזדווגים, מחוברים עם הלשון. הוכחה נוספת לכך היא שבשעה שהחריבו את בית המקדש השליט האכזר דאז לכאורה 'חשף' את זה. הוא טען בפני ההמונים משהו בסגנון 'תראו איזה זנותיים הם אלה שחשבתם שהם רוחניים, זה מה שקורה להם בתוך קודש הקודשים'".

מדוע בחרת לציור שם הלקוח מספר קהלת?

"זה לקוח מתוך ציטוט בפרק ט': 'כי החיים יודעים שימותו, והמתים לא יודעים מאומה'. קהלת מסביר שהסיבה שהחיים הם טובים היא שאתה יודע שאתה הולך למות. קהלת התכוון שאם אתה חי אז אתה כבר יודע שאתה הולך למות ומאותו רגע שאתה מת אתה כבר לא יודע שום דבר. בציור יש דמות שאתה לא יודע אם היא עולה או נופלת, מתרוממת או נוחתת. הלב האדום שיש מעליה נמצא בסוג של סחרור וגם בו אתה לא מבין אם הוא כלפי מטה או מעלה. מבחינתי זאת המהות של מה שקהלת אומר. אין הבדל בין העלייה לירידה. ההתעלות של החיים היא התובנה שאנחנו בנפילה אל המוות. ומבחינת הכומר מרקוס, הנפילה אל המוות היא הבטחה לתחייה מחדש. לא של ישוע אלא של כל אדם. כל אחד מאיתנו".