איך לדבר עם אנשים במסיבות

כמו כל מיקרוקוסמוס חברתי, גם תל אביב מתנהלת באמצעות קודים קשוחים אך בלתי נראים. החוק הראשון הוא אף פעם לא להגיע ראשונים לשום מקום. החוק השני, שיש לו השלכות חברתיות ואישיות גדולות יותר, אבל בהתאם יש לו גם יותר סעיפים ותתי סעיפים מבלבלים עד שקשה הרבה יותר לדעת מה לעשות איתו, קשור לשאלה למי בדיוק מותר להגיד "שלום" במרחב הציבורי.

אסור להתעלם מז'אנר ה"באים כדי להגיד שלום", שעבורם סבב השלומים והכיפים הוא הסיבה לצאת מהבית מלכתחילה, והסרט הקוריאני הביזארי שמוקרן בתדר לא עניין אותם מעולם. הם רק מחריפים את הבעיה

האם "ללכת להגיד שלום" למכר שנמצא בצד השני של החדר? האם להגיד "שלום" לחבר של חבר, שלא הייתה בינכם הצגה רשמית אבל ברור שיש היכרות, כשרואים אחד את השני ברוטשילד? גם במרחבים הכי קהילתיים לכאורה, כאלו שבהם כולם בהחלט מכירים את כולם כבר שנים, קיים המתח הבלתי מדובר הזה בין נימוס, אטיטיוד של טו-קול-פור-סקול וקורטוב חרדה חברתית, שמתבטא בתחלופת מבטים בחללים חשוכים במידות משתנות של אינטנסיביות. יש להדגיש שהרבה מאיתנו נעים על ציר רגשי של טינאייג'רית-מכורה-לסמית'ס, ולכן נטועים במקום בביישנות. אסור להתעלם כמובן מז'אנר ה"באים כדי להגיד שלום", שעבורם סבב השלומים והכיפים הוא הסיבה לצאת מהבית מלכתחילה, והסרט הקוריאני הביזארי שמוקרן בתדר לא עניין אותם מעולם. הם רק מחריפים את הבעיה של הביישנים.

רק לאחרונה הבנתי לעומק את האתגר בסיטואציה: הסיכון. מה אם ניגש מיוזמתנו אל מישהו וזה יהיה נורא? בדרך כלל, הרגע הזה הוא ממש בסדר, עוד שניה חולפת, פסיק קטנטן במשפט של חיינו. עד הפעם ההיא, שקרתה בעקבות שיחה שיזמתי (בעצמי! הלכתי אל הצד השני של החדר!) ולא התגלגלה כמו שחשבתי. במקום לדבר על האלבום החדש של בלה בלה או ההופעה הזו וההיא, הסיטואציה היתה מתוחה, יותר מהוייב מלא האגו הרגיל. לא חשבתי על זה יותר מדי אלא הרבה אחרי, כשניסיתי להבין את האוקוורדנס. התעלומה נפתרה לבסוף באופן אנטי קטרתי כשחזרתי אל אחת מהכתבות הישנות שלי והבנתי שיצאתי כנגד הלהקה שלו באופן עקיף.

אז איך פותרים את התסבכות הזאת? הדבר החשוב באמת הוא פיצוח המנגנון, או במילים אחרות: הבעיה היא האגו. עדיף להשאיר את הפרסונות לאינסטגרם ואין צורך באקרובטיקה המסובכת של החשיבות העצמית. לתת לחרדה לשלוט בנו זה מנטליות של תחילת האלפיים. הרי בדרך כלל, הכל יהיה ממש בסדר.