טור אישי

איך להגיע ממקום למקום בשבת

אלוהים, אתה שומע? זו אני, שיר. מוני"ש בשבת היא לא אופציה (איור: יותם פישביין)
אלוהים, אתה שומע? זו אני, שיר. מוני"ש בשבת היא לא אופציה (איור: יותם פישביין)

"איך לעשות דברים", טור אישי חדש של שיר ראובן ובו נצא לחקור כיצד עושים דברים. נגיד, אם אתם חיים בתל אביב בלי רכב ורוצים להגיע לאנשהו בסופ"ש, מה תעשו? ובכן

7 בנובמבר 2019

א. אופניים: היום יום שבת ואת צריכה להיות איפשהו. מרחק סולידי, שלושה ק"מ וחצי. 40 דקות ברגל, שמונה תחנות אוטובוס מהבית. כשקבעת את זה, לפני הנצח שהוא שלושה ימים, המרחק לא הטריד אותך. יש לך אופניים וחשבת לרכוב לשם. אבל עכשיו שבת, חם מדי או קר מדי, בערב יש מירוץ או הפגנה. לפי הטלפון עשית 17 צעדים היום, כולם מהמיטה למטבח. הבשר שלך רך כמו סטייקים שכדי לקנות צריך להכיר בן אדם ספציפי.

איך תצליחי לקום, להתלבש ולרכוב על אופניים – אמצעי התחבורה שלא פועל על דלק או חשמל אלא על הרגליים שלך ועל טוסט האבוקדו שאכלת בצהריים. זו סתירה כואבת לגמרי לאינטואיציה הקולקטיבית המתגבשת, שהגוף שלנו הוא כרכרת בשר ודם שנושאת את הרגשות והמחשבות שלנו ממקום למקום. אם רוצים לתחזק אותה עושים את זה בחוגים או בחדרי כושר כמו במוסך. האם הפגישה שקבעתי שווה את הפגישה עם תקרת הזכוכית של הגופניות, זו שמאשררת שאני למעשה לא אייפד אלא יצור חי בשר ודם? התשובה היא לא.

אוטובוסים בשבת הם פנטזיה רחוקה כל כך שצריך להפיק פורנו שלה

ב. לנסות להבריז: הברזה נכונה היא כירורגיה שצריך ללמוד ממאסטרים ששכללו את הטכניקה במשפחה במשך דורות. על החולצות שלהם רקום: "שווה לקבוע תוכניות רק בשביל לבטל אותן". הם למדו לגשש האם האדם שקבעת איתו, בדיוק כמוך, מכתים מסכים באצבעות במבה, נרדם ומתעורר ספונטנית, ובגדול – לובש את הבדידות שלו כמו חליפה מגוצ'י ב־20 אלף ש"ח. זה לא אישי. הייתם שמחים להיפגש, אבל דבר הוביל לדבר ונקלעתם לגן עדן שהוא הדירה הריקה שלכם.

ג. ההברזה נכשלת: לפעמים כתם בתכניות שלך הוא נקודת אור בחיים של חברה שלא דיברה עם אף אחד מיום חמישי. מוכרת ב־PM-AM הציעה לה שלוש טעמי ב־12 והיא אמרה לא. הייתה זו הפעם הראשונה שהיא שמעה את הקול שלה זה כמה ימים, ומאז היא לא מפסיקה לחשוב האם תמיד נשמעה כאילו תקוע לה לחם בגרון ואף אחד לא אמר לה. חברות בוגרת כוללת סעיף שלפיו מדי פעם תצטרכי לבוא לסיים בדידות של מישהו, כלומר לשתות קולה על ספסל ולרכל על אנשים שלא דיברת איתם שבע שנים. אי אפשר להבריז.

ד. לנסות לתפוס מונית שירות: אוטובוסים בשבת הם פנטזיה רחוקה כל כך שצריך להפיק פורנו שלה. אישה צעירה עומדת בתחנה. גבר סליזי ניגש אליה ושואל "סליחה גבירתי, רציתי לשאול אם במקרה גברתי חרמנית". האישה אומרת שכן ואיזה קטע שהוא שאל. אוטובוס בדיוק מגיע, היא מסננת "סורי זה האוטובוס שלי", מעבירה רב קו ויורדת אחרי רבע שעה. סוף הפורנו.

עד שזה יתממש שבתות הן ממלכת מוניות השירות, הדוד האלכוהוליסט של התחבורה הציבורית. הן מחברות מקומות שאוטובוסים לא ייגעו בהם עם מקל, בשעות שאוטובוסים הולכים לישון עם מסכת לחות על הפנים. פאנק.

מצחיק שמוניות שירות נקראות על שם הדבר היחיד שלא מקבלים בהן (ומקבלים הרבה יותר ממה שאפשר לבקש). הייתי במונית שירות עם אישה בת 40 שאכלה עוף בגריל מהסופר בידיים. חבר קבע להביא ביד למישהו מהגריינדר באחת בדרך מהעבודה. הם עשו את זה במושב האחורי ואיתם היו רק שתי פיליפיניות שישבו מלפנים ושמעו מוזיקה פיליפינית מהרמקול של הטלפון.

יכול להיות שהן לא שמו לב, אבל סביר שהן לא אמרו כלום כי מוניות שירות מקדשות קודם כל אקראיות. לא נוחות, לא הגעה ליעד, קודם כל ניידת חירום של אקראיות, וידאו ארט חי, יקום מקביל לקולקציית שבורים שבורות סתיו 2019. לכן אי אפשר לדעת בדיוק מתי היא תגיע, לאן היא תגיע, והאם את יושבת על נקודה קרה או על נוזל שהיה בתוך מישהו פעם. ניאלץ להמשיך הלאה.

קחי קורקינט חשמלי. זה ירגיש כמו לעוף, רק בלי הגועל נפש של לחלוק משענת יד עם מישהו או להיות ציפור

ה. קורקינט חשמלי: קורקינט חשמלי יביא אותך למקום מהר ובמחיר הנמוך של הולכי רגל שאומרים לך דברים נוראים, כמו "טססס" ו"פףףףף". אפשר להבין אותם. מפחיד ללכת ברחוב שאת חולקת עם רובוט קורקינט מהעתיד. אפשר גם להבין את הרוכבים. הנסיקה של שירותי השכרת הקורקינטים קרתה בשנה וחודשיים. שנה. וחודשיים. באוגוסט 2018 הגיע הבירד הראשון לישראל ועכשיו הם בכל מקום. על המדרכה, במקומות חניה ייעודיים, בפח, בכלובי מיחזור, הם מוסתרים מאחורי שיח עד שהקופאי בקיוסק יסיים משמרת.

יותר מהכל קורקינט חשמלי הוא החותמת שבישראל יש תחבורה ציבורית של מדינת עולם שלישי, והיא לא משאירה לאנשים שרוצים להתנייד במהירות ובזול שום ברירה. תסתכלו על הפנים של רוכבי הקורקינט החשמלי, אם תצליחו לפני שהם נוסעים משם ואחרי שהם הפילו אתכם. מדובר באנשים רגילים. לא "נורמטיבים" או "בני טובים" (היופמיזם לאנסים ורוצחים), אלא רגילים באמת. סתם אנשים. לקוחות בארומה. חולצה מקסטרו מן. ניסו להיות צמחונים ונשברו אחרי שבוע. הם לא האויב. קחי קורקינט חשמלי. זה ירגיש כמו לעוף, רק בלי הגועל נפש של לחלוק משענת יד עם מישהו או להיות ציפור.

ו. לשבור יד: פתגם ברוסית שהמצאתי אומר שאפשר לשים עגיל יהלום באוזן של חזיר אבל זה לא יהפוך אותו לנסיכה. גם אם הקורקינטים הם פתרון תחבורתי מעולה, הם עדיין צריכים לחלוק תשתיות עם מכוניות ואופנועים, הולכי רגל, רוכבי אופניים רגילים וחשמליים, עגלות תינוק והומלסים.

הסיכוי לתמרן לאורך זמן בין כל אלה, על כלי רכב מהיר שמספק לך כמיגון רק כריזמה של סוציופת – אפסי. פלי ושברי את היד. אמבולנס יבוא לקחת אותך לצילום, אבל קול בראש שלך יגיד שגבס אפשר לעשות תמיד. זהי את התחנה שלך, תגידי שהיד שלך בעצם בסדר ובעונה הזאת היא תמיד מסובבת הפוך עם תחושת נימול, ותבקשי לרדת. הצלחה.