אי שם בשנת 2019, "נערות דרי" של ליסה מקגי הגיעה לנטפליקס. הסדרה האירית התגלתה במהרה כאחת הקומדיות המפתיעות של אותה התקופה בזכות הקאסט, וההרפתקאות של ארבע הגיבורות הצעירות, המקום שסיפק רקע עשיר לחוויות נעורים, והכתיבה הוולגרית והקורעת מצחוק של מקגי. פלא שנתנו לה לייצר סדרה חדשה לנטפליקס? גם הפעם אנחנו באירלנד עם רביעיית בנות נוספות, הפעם קצת מבוגרות יותר, בסדרה "איך להגיע מבלפסט לגן עדן".
>>סת' רוגן נתן למעריצי החבובות את מה שהם רצו. והתוצאה די טובה!

הסיפור מתחיל עם שלוש חברות ילדות שחוזרות לעיירה בה גדלו, בעקבות הודעה מסתורית על מת חברתן. הפעם החבורה שלנו מורכבת מסירשה, תסריטאית שמסוכסכת עם השחקנית הראשית בסדרה המצליחה שכתבה ומאורסת לבימאי הסדרה סב; רובין, נשואה פלוס שלושה בנים שתמיד בלחץ, או כעס; ודארה, מעין שילוב מוצלח בין פיבי בופה למיסטר בין, אישה שלא ממש מצאה את עצמה, ומטפלת באם שמכינה את עצמה לבואו של המוות המתוק. למרות שהכל כאוטי לחלוטין, ולמרות שרעיון ה-"חברי/ות ילדות עם סוד אפל מעברם" כבר שחוק, מקגי מצליחה לייצר כאן קומדיה מצוינת, מפתיעה באיכותה שלא נותנת רגע של מנוחה.

הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא מימד המטא – יוצרת טלוויזיה שיוצרת סדרת טלוויזיה על יוצרת שיוצרת סדרת טלוויזיה. כשסירשה אומרת בשלב מסוים "אני חייבת להגיע לסוף הסיפור", ממש הרגשתי שמקגי אומרת את זה לעצמה. הדבר השני שמצליח באופן יוצא מן הכלל הוא הליהוק – בעיקר בגרסאות הצעירות של ארבע הבנות, אבל לא רק. חלק גדול מהצלחת הליהוק נעוצה בעובדה שהם כוללים לא מעט אוכלוסיות מבלי שזה מרגיש מתאמץ מדי. אף אחד לא דוחף לכם את הגיוון לפרצוף, אבל גם אין אך ורק גוון אחד על המסך.

הדבר השלישי – ומה שהופך את כל החוויה לייחודית – זה שלמרות המסגרת הדי בנאלית מבחינה עלילתית, אי אפשר לדעת מה הדבר הבא שנראה על המסך. כשזאק קרגר יצר את סרט האימה "ברברי", הוא סיפר שבתהליך כתיבת הסרט הוא לא ידע מה הוא עומד לכתוב מראש, אלא בנה את הסרט תוך כדי כתיבה. כך זה מרגיש גם כאן, וזה לגמרי לטובה – אני מרגיש שליסה מקגי הפתיעה את עצמה ככותבת, ולכן הצליחה להפתיע גם את הצופים.לאורך כל הסדרה יש מעין תחושה כאוטית לחלוטין – כל דבר נראה כמו קצה חוט שלא מגיע לשום מקום, וזה מרגיש כאילו המציאות בעולם של מקגי היא רסיסים נוירוטיים של חיי היומיום שהולכים ומסתבכים במשהו גדול יותר.

הסדרה הזאת עמוסה בטוויסטים, ולמרות שכמעט כל אחד מהם יכולתי לנחש מראש, הם לא הדבר המעניין כאן – אלא הדרך המפותלת שהדמויות עושות כדי להגיע אליהם.וזה מה שיפה בבניית הסיפור של מקגי: היא מצד אחד נותנת את התחושה ששום דבר לא נכתב מראש, אבל מספקת סוג של תחושה הוליסטית נוסח "דירק ג'נטלי" (זוכרים את הסדרה/ספר הנהדרים?) שצריך פשוט לסמוך על הדרך ועל הכתיבה שלה, והיא תיקח אותנו למחוז חפצנו. למען האמת, זה כל מה שרציתי ממנה.

בעידן הטלוויזיוני הנוכחי אין הרבה סדרות כאלה. למען האמת, זה מרגיש שהיצירתיות נשחקת – בשנים האחרונות, שבהן אני מבקר, אני ניזון מסדרות אולי יותר מאשר כל תקופה אחרת בחיי, והיכולת של תוכניות טלוויזיה להפתיע אותי הולכת ודועכת, אבל כשיש סדרה כזאת שמצליחה להפתיע לא רק בכל פרק מחדש, אלא בכל סצנה מחדש – אני לגמרי בעדה. זה יכול להיות משהו קטן כמו גרפיטי של "נערות דרי" בדרי, או דמות צבעונית שלא ציפיתי לראות על נופי אירלנד. ובוא נדבר לרגע על הלוקיישן. בשנים האחרונות אירלנד הוצגה כמקום די קודר שמאופיין בצבעי ירוק ואפור, במיוחד בסדרות וסרטי מתח, אבל הסדרה הזאת מציגה פלטת צבעים נוספת לאירלנד, ומספקת זווית ראייה שונה וייחודית דרך עיניה של מקגי.

מבט מעיניים חדשות. "איך להגיע מבלפסט לגן עדן". צילום: יח"צ נטפליקס

"איך מגיעים מבלפסט לגן עדן" היא סדרה שחייבים לצפות בה, ולא עבור הטוויסטים. הכתיבה של ליסה מקגי היא פשוט יוצאת דופן ואם חשבתם ש"נערות דרי" מופרעת, חכו שתראו את הסדרה הזאת. היוצרת ממש השתחררה מכבלי ההיגיון, ואיכשהו – הכל עדיין הגיוני. ככה כותבים סדרת טלוויזיה ייחודית ומרתקת – ואי אפשר להוריד מזה את העיניים לרגע.
"איך מגיעים מבלפסט לגן עדן", 8 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• אירלנד