המידברן, אינדינגב ו-DGTL בסכנה? כל עולם התרבות בסכנה
באווירת ההיסטריה והביטולים הנוכחית, ספק רב אם אירועי התרבות הגדולים שצפויים בחודש ספטמבר אכן יתקיימו, וזאת תהיה טרגדיה כי היה לנו זמן ובכל זאת לא למדנו כלום מהפעם הקודמת. הטרגדיה תהיה גדולה עוד יותר אם לא נלמד מזה כלום לקראת הפעם הבאה
איזה דיכאון מושלם. השבוע התחלנו להתבשר על ביטולי אירועים עקב תקנות הקורונה החדשות ולפחות בשלב זה אפקט הדומינו כבר בעיצומו. ראשון נפל פסטיבל Day Zero האדיר שהיה אמור להביא 20 אלף חוגגות למצדה בתחילת ספטמבר. מיד בעקבותיו בוטל פסטיבלון מופעי אינדי בפלורנטין מטעם העירייה שהיה אמור להתרחש ביום ראשון. לא חלפו יומיים והתבשרנו על ביטולו של פסטיבל "אמנות על המסך" במוזיאון תל אביב. זאת רק ההתחלה.
ועכשיו כולם שואלים מה עם הבאים בתור. מה יהיה גורלם של האירועים הגדולים סביב החגים בספטמבר? פסטיבל DGTL ב-21.9? והמידברן ב-24.9? ואינדינגב ב-30.9? ביטולו של כל אחד מאלה יהיה טרגדיה תרבותית נוראית שתוריד לטימיון השקעה של מיליונים וחלומות של עשרות אלפים. הבריאות חשובה יותר מכל, כמובן, אבל צריך להזכיר שגם שנה וחצי לתוך המגפה אין עדיין שום אינדיקציה להדבקות המונית באוויר הפתוח. למעשה, התקהלויות באוויר הפתוח הן כנראה הדרך הכי בטוחה לבלות – בוודאי בטוחה יותר מכל פעילות תרבותית שמתרחשת באולם סגור. אבל איזה אירועים מתבטלים? אירועים המוניים בחוץ כמובן. ואיזה אירועים מתקיימים? רק במקומות סגורים, תודה. ובלי מסכות אם אפשר. כי הרי חזרנו לחיים.
הטמטום הקולוסאלי שבו מתנהל הישראלי הממוצע מול המגפה אינו אשמתו. התקשורת מטרללת אותו עם מטחי פייק ניוז ופרשנים פוליטיים ומדיניים שהפכו מומחים לרפואה אפידמיולוגית, והממשלה הקודמת כמו הנוכחית אינה מספקת לו מידע ברור ושקוף. ועדיין: אנחנו בלי מסכות במקום העבודה, אנחנו בלי מסכות במועדונים, אנחנו בלי מסכות באוטובוסים. אנחנו לא מצליחים להפנים שהמספרים שרואים עכשיו הם תוצר של מה שקרה לפני שבועיים ושמה שנעשה עכשיו ישפיע עליהם רק בעוד שבועיים. אנחנו מתנהלים כאזרחיה הדגנרטים של אידיוקרטיה. גם לנו יש אחריות. ומה שהולך לקרות עכשיו לעולם התרבות הוא האחריות של כולנו.
וזה מה שהולך לקרות לעולם התרבות: הוא הולך לקרוס. האנשים שהפסידו את תחתוניהם עם ביטולי הפסטיבלים בשנה שעברה מפסידים אותם שוב עכשיו, וספק רב אם ישובו ממחוזות הייאוש לסיבוב שלישי. המוסדות הלא מסובסדים שהצליחו בקושי להחזיק את הראש מעל המים עשויים לשקוע עמוק. מוסדות התרבות הגדולים ימשיכו לקבל כספים רבים מהמדינה גם אם יהיו סגורים, אבל ספק אם האמנים שעבורם מתוקצבים המוסדות האלה יצליחו לשרוד שוב. מוזיקאים, רקדנים, שחקנים, אמנים, יוצרים – עוד סגר ועוד הקפאת פעילות ישברו לפחות את חלקם. זה לא המקום שהיינו אמורים להיות בו.
היינו צריכים להיות ערוכים כבר עם מתחמי בדיקות מהירות בכניסה לפסטיבלי אינדי או טכנו, עם מסלולי בידוד מקוצרים לאמנים מחו"ל, עם תו ירוק ברור ומוצק בכניסה למועדונים, תיאטראות ובתי קולנוע. היינו אמורים להיות מאורגנים לשובה של הקורונה בווריאנט כזה או אחר וללמוד משהו מטעויות הסיבוב הקודם. אבל הרבה יותר קל לצקצק על חאפלה בתדר כאן בתל אביב מאשר לדרוש מדיניות חדשה בניהול משבר הקורונה או מתווה כלשהו שיאפשר ליזמי תרבות להמשיך בעשייה בלי לסכן את מפעל חייהם. בבריטניה ובגרמניה כבר הכריזו על תוכניות תמיכה בעולם המועדונים והפסטיבלים בהיקפים של מאות מיליוני פאונדים, אבל בישראל משרד התרבות לא מתחיל אפילו להבין איך שזה קשור אליו.
האירועים הגדולים של ספטמבר 2021 יבוטלו כנראה בגלל היסטריה ציבורית-תקשורתית ואוזלת יד ממשלתית, וזאת תהיה טרגדיה כאמור, אבל גם אלפי המתים ב-2020 היו טרגדיה ולא נרצה לראות את המספרים של עידן נתניהו חוזרים, בטח לא אם זה בגלל שלא למדנו שום דבר מהפעם הקודמת. הטרגדיה הגדולה באמת תתחולל אם לא נלמד שום דבר גם הפעם.