עם כמעט שני עשורים של נס גלוי בלב מדבר, אינדינגב 2026 כבר כלל חמש במות, כ-120 הופעות ומרחק מתארך בין "אינדינגב" ל"אינדי". רק שהשנה היה קשה לחשוב על משהו אחר מהנסיעה בכביש 232 // שי סגל חזרה לאינדינגב, כמו בכל שנה, רק כדי להבין שאי אפשר לחזור לימים בהם הכל היה צפוי מראש
פסטיבל אינדינגב הראשון התקיים באוקטובר 2007 במצפה גבולות מול 700 או 800 איש, אולי אלף. המארגנים קיוו שיגיעו 500. כרטיס עלה 50 שקל. בידיעה קצרה שפורסמה ב"הארץ" לקראת הפסטיבל הוא הוגדר "פסטיבל המוסיקה האלטרנטיווית אינדינגב". כך נכתב במקור – "אלטרנטיווית". ברשימת המופיעים היו גבריאל בלחסן, יהלי סובול, עמית ארז, דוד פרץ, שני קדר, מידנייט פיקוקס ואחרים. בביקורת שהתפרסמה אחר כך כתב בן שלו שהפסטיבל נערך "בסוף העולם, כלומר במצפה גבולות, באמצע הדרך בין אופקים לרפיח". בסוף הביקורת נכתב שיש לקוות שאחרי הבכורה המוצלחת גם אינדינגב "יהפוך למסורת". בניגוד לתקוות אחרות לאזור, זה ללא ספק קרה. השנה ציין הפסטיבל את שנתו העשרים.
>> 50 תערוכות, 200 צלמים – ובחינם: פסטיבל הצילום חוזר לתל אביב
באינדינגב 2026 היו חמש במות וכ-120 הופעות, ולוח זמנים שהצריך יכולת קבלת החלטות של מנהלי חדר מיון. בין ריטה, אהוד בנאי, נונו, פלד, מוניקה סקס ועשרות אמנים קטנים יותר, השאלה אם אינדינגב הוא עדיין אינדי נראתה השנה מצחיקה במיוחד. מי שמחפש הגדרה מוזיקלית אחת שתכיל את כל אלה יצטרך להסתפק במילה "מוזיקה". אינדינגב כבר מזמן גדול מספיק כדי להתאכזב ממנו, וזאת מחמאה. לפסטיבל קטן יש יתרון לא הוגן: כמעט כל תקלה בו יכולה להיתפס כרומנטית. אחרי כמעט עשרים שנה כבר יש קהל שמתגעגע לתקופה שבה אינדינגב היה טוב יותר, והתקופה הזאת נוטה בצירוף מקרים מרשים לחפוף לשנים שבהן אותו קהל היה צעיר.
רותם בר אור סיפר פעם שהאנג’לסי הוקמו בין היתר משום שרצה להופיע באינדינגב. כששאלו אותו לאן הוא רוצה להגיע עם המוזיקה שלו, זאת היתה התשובה. לא גלסטונברי ולא פרימוורה, מצפה גבולות. בסופו של דבר הוא הקים להקה והגיע לשם. השנה נונו סיפרה שאחרי שיצא "בנים", היא ביקשה להופיע באחת הבמות הקטנות וסורבה. גם אני הקמתי פעם להקה בשביל להופיע באינדינגב, אבל היא לא יצאה מחדר החזרות. לא נרשמה כאן החמצה גדולה בתולדות הרוק הישראלי, ובכל זאת – במשך שנים הפסטיבל הזה היה מקום שאפשר היה לחלום להגיע אליו, עוד לפני שהיה לך משהו ראוי לנגן בו.
בינתיים הצטברו מספיק הופעות כדי למלא ארכיון שלם של זיכרונות. ב-2009 מישהו בקהל ריסק את הבס של איתן רדושינסקי ממידנייט פיקוקס. ב-2013 חברי ויתרתי עלו לבמה מחופשים לאיברי מין. ב-2015 פורטיס הופיע בהפתעה. ב-2017 קוסטה קפלן נכנס לפוגו בבמת החיפושית. השנה האחים צברי הוסיפו לארכיון את הקראודסרפינג החמוד ביותר בתולדות הפסטיבל: הסולן יוני צברי נישא על ידי קהל שהרחיק אותו עוד ועוד מהבמה הגדולה, תוך שהוא צווח "לה מוסקיטו" (מחווה ל״Smells Like Teen Spirit״). בשלב מסוים הקליטה של המיקרופון האלחוטי אבדה, אבל הקהל המשיך לצעוק איתו והוא נישא עד לדוכן המרצ׳ של האחים צברי, מרחק לא מבוטל מהבמה.
אלה הרגעים שאנשים מדברים עליהם אחר כך, לצד הופעות מצוינות שכמעט אף אחד לא ראה. השנה שוב התברר שאין שום דרך לנצח את לוח הזמנים של אינדינגב. לא משנה כמה מאורגנים תגיעו, תמיד תיתקלו במישהו שראה את ההופעה הכי טובה בפסטיבל בזמן שאתם עמדתם בתור לשירותים. אולי זאת היתה ההופעה של A1 שבה התארח ברי סחרוף בהפתעה, ואולי בכלל אתי מועלם, עמרי סמדר, אידיוט!, ויתרתי, יוקר המחייה, אסיד בויז או עדיסקוטק.
כל הכיף הזה דורש מאסף בן דוד ומהאנשים שעומדים מאחורי אינדינגב להמשיך להאמין ברעיון מעט מופרך: להקים עיר מוזיקה זמנית על שטח חקלאי בנגב, ולפרק אותה כעבור שלושה ימים. חודשים של עבודה על במות, תשתיות, אמנות ותפאורה בשביל סוף שבוע אחד באוקטובר. השנה אפשר היה לשוטט בין מצפה תת ימי מלא אלמוגים ויצורי ים, פיל מואר עצום, נדנדות וחילזון ענקי. ההשקעה בכל פרט ניכרת, והיא כבר מזמן חלק מהסיבות שאנשים נוסעים לאינדינגב גם בלי להכיר מחצית מהשמות בליינאפ. אחרי כמעט עשרים שנה, עדיין קשה לי להאמין שמישהו טורח לבנות את כל הדבר הזה מחדש בכל אוקטובר. ועוד יותר קשה לי לדמיין את אוקטובר בלעדיו.
המוזיקה היא כמובן העיקר. השנה השמחות הפכו את הרחבה לחפלה המונית עם ישראל ברייט שעדיין מחזיק את כולם בכף ידו. גון בן ארי הגיע עם המקהלה שלו ואירח את עיליי אשדות, והפולחן שנוצר סביבו הוא כבר תופעה מעניינת ברמה האנתרופולוגית. ספוטניק היי פייב של אדיק מיטגרץ הופיעו מול קהל נאמן שידע כל מילה, והוכיחו כמה רחוק יכול להגיע ההומור המוזר שלהם. דג ניגנו פאנק שמח על חרדות, מוות ועולם עבודה דיסטופי. מבין השמות המוכרים, אפרת בן צור, עם קרני פוסטל וגיא לוי לצדה, היתה אחת הסיבות הטובות להגיע השנה למצפה גבולות. הדרמה העדינה והתיאטרליות שלה הן החומר שגורם לאינדינגב להרגיש כמו פסטיבל אינדי. גם עמר גשן היתה נפלאה עם מאי סגל המוכשרת בתופים. ריטה ומוניקה סקס משכו המונים, ונונו, שפעם סורבה לבמה הקטנה, מילאה את הגדולה בקלות. יחד הם הזכירו את המרחק המתארך בין "אינדינגב" ל"אינדי".
המרחק המעניין יותר הוא זה שבין הבמות לבין מה שמתרחש כמה קילומטרים מערבה. בפסטיבל הראשון כמעט כל ההרכבים שעלו לבמה דיברו על עזה שנשקפה באופק. קשה לדעת מתי היא הפסיקה להיות דבר שמוכרחים להזכיר, אם בכלל היה רגע כזה. ב-2014, כמה חודשים אחרי צוק איתן, כתבתי ב"וואלה!" ש"להפיח חיים באזור מוכה אימה וטילים זו משימה אפשרית, אבל מורכבת", ושמארגני הפסטיבל הצליחו "למחוק ברגישות כל זכר לקיץ האחרון". בזמן הופעה של עדי אולמנסקי דאז, עזה כבר הרגישה לי במרחק יבשת, על אף שהיתה במרחק יריקה.
המילה "למחוק" מעניינת אותי היום יותר מכל מה שכתבתי אז על ההופעות. היא נכתבה בהתפעלות גמורה. המארגנים באמת הצליחו לעשות את מה שביקשנו מהם: לקחת את קיץ 2014, שהיה מלא בטילים ובצוק איתן, ולהפוך אותו למשהו שאפשר להניח בצד. אחר כך חזרנו הביתה, והמציאות חזרה איתנו. וכשהגיע אוקטובר הבא, שוב נסענו דרומה. המוזיקה היתה טובה מספיק כדי שעזה תוכל לחכות ליום ראשון.
אחרי עשור כזה, אינדינגב נעשה צפוי מספיק כדי שאפשר יהיה לכתוב עליו מראש. ב-2017, עוד לפני שהפסטיבל של אותה השנה בכלל התקיים, טיים אאוט עשו בדיוק את זה: אביב מזרחי נסע לעתיד וחזר לדווח על הופעות טובות, על הוויכוח הנצחי אם זה עדיין אינדי ועל געגועים לאינדינגב של פעם. הבדיחה הניחה שכל שנה יהיה גם פסטיבל.
אינדינגב 2023 היה אמור להתחיל ב-12 באוקטובר. חמישה ימים לפני כן כבר עמדו במצפה גבולות הבמות והתשתיות, וחלק מאנשי הצוות היו בשטח. אחרי מתקפת ה-7 באוקטובר המקום הפך לשטח כינוס של צה״ל, והתשתיות שנבנו בשביל הפסטיבל שימשו את הצבא. הבמות עוד חיכו למוזיקאים, אבל השטח כבר התמלא באנשים שהגיעו אליו מסיבות אחרות לגמרי. והיתה אמורה להיות גם ביקורת מוזיקה. יש משהו מושך דווקא בבנאליות של הטקסט שלא נכתב. העתיד של 12 באוקטובר היה אמור להכיל דברים חסרי חשיבות לחלוטין: הופעה שמישהו פספס, אוכל בינוני וביקורת פסטיבל שאיש לא היה זוכר שבוע אחר כך. חיים רגילים מכילים כמויות עצומות של דברים לא חשובים. זה אחד הדברים הטובים בהם.
השנה, בדרך למצפה גבולות, עברנו שוב ליד בארי, רעים, כיסופים ומגן. אלה אותם שמות שהיו על השלטים ב-2007. אז לא הקדשתי להם מחשבה מיוחדת. השנה היה קשה לחשוב על משהו אחר. בערב הראשון תמיר בר עמד מול צעירים שידעו כל מילה של שם טוב האבי. הם שרו את "עבד כי ימלוך", סאטירה על פולחן אישיות וציות עיוור, וצרחו באותה התלהבות "יא עמלק, אני פאקינג חי". אחרי הנסיעה בכביש 232 גם אני התרגשתי מהפורקן הזה. שעה אחר כך עלה אהוד בנאי עם בנו הנדלר ופליטי הדאב, מול רחבה מלאה בצעירים שרבים מהם לא הכירו את השירים. כמעט ארבעים שנה אחרי "אהוד בנאי והפליטים", אולי האלבום הגדול ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית, הוא חזר אליו דרך הדאב שנמצא עמוק בשורשים המוזיקליים שלו. ואז הוא שר את "ערבב את הטיח, אחמד". הקהל שידע בעל פה את "עמלק" לא הכיר את אחמד.
למחרת, על במת הפיל, התאספו אור אדרי, יובל מנדלסון, קוסטה קפלן ורם אוריון למחווה לאביב מארק ז״ל. החבורה מלבונטין 7 הביאה איתה את הצד המחוספס של האינדי הישראלי, ואדרי לא ויתרה על צעקת ״חרא ממשלה״. זאת הסצנה שממנה אינדינגב צמח. במשך עשרים שנה התחלפו ההדליינרים, הקהל והז׳אנרים, אבל בבמת הפיל עדיין אפשר היה לשמוע מוזיקאים שלא חוששים להרגיז. באותה במה הופיע גם ברק כהן, עורך הדין והאקטיביסט, בגלביה עם רקמה של אורן פישר ולצדו מקהלת שרות בשכונה. המוזיקה מזרחית מסורתית והגישה פאנק לגמרי. מול אוהדי הפועל שידעו כל מילה ושלט FCK BNGVR שהתנופף בשורה הראשונה, הוא הכריז "לא נוסדה המדינה שתגיד לי מה לשיר" והמשיך לשיר "יאללה ביבי יא מושתן, חמאס וחיזבאללה עשו ממך כזה קטן".
"היצר האנושי הכי טבעי הוא נהירה אחרי החופש", אמר. "לא יגידו לנו את מי לאהוב. לשבת עם ערבים או לא לשבת עם ערבים. אנחנו נשב עם ערבים. לא בגלל שזה מפיל ממשלה. אנחנו אוהבים ערבים. אחים שלנו אהובים". בסוף ההופעה הוא הרים את בתו הקטנה על הידיים וביקש בשבילה עולם אחר וטוב יותר.
באינדינגב הראשון הייתי נערה צעירה עם האהבה הראשונה שלי. מאז כמעט לא פספסתי פסטיבל. השנה חזרתי כאמא, עם השותף שלי לחיים ולהורות – הכרנו, איך לא, באינדינגב. הלהקה ההיא מחדר החזרות כבר מזמן לא קיימת, וכמה מהלהקות שכן הצליחו להגיע למצפה גבולות גם הן נעלמו בינתיים. כמעט עשרים שנה הן הרבה זמן. אבל הן גם לא כל כך הרבה זמן. רפיח היתה שם, עזה היתה שם, הגבול היה שם. אנחנו פשוט ידענו דברים אחרים.
יום אחד מישהו יקרא גם את הכתבה הזאת עם מידע שאין לנו עכשיו. הוא יידע אם אינדינגב הגיע לגיל שלושים, מה קרה לישראל ומה קרה לעזה. אולי משפט שנכתב כאן בדרך אגב ייראה לו בלתי נתפס. אנחנו לא יודעים איזה משפט זה יהיה. ב-2007 בן שלו כתב "באמצע הדרך בין אופקים לרפיח" והמשיך לדבר על מוזיקה. כמעט עשרים שנה אחר כך אי אפשר לקרוא את המשפט הזה באותה דרך. וגם המוזיקה כבר לא יכולה להעמיד פנים שהיא מתנגנת בסוף העולם.