ספה יוצרת מציאות: התל אביבים פותחים את הדלת לאינטימיות
הצלמת התל אביבית דנה כספי לביא הופתעה מכמות האנשים שהסכימו להכניס אותה הביתה בתקופת הריחוק החברתי. "בתור מי שתכננה בעצמה להתאחד עם הספה, זה היה נראה כמו מקום טוב להתחיל ממנו". פרויקט צילום מיוחד
כמו כל מי שאיבד את מקום עבודתו בתחילת משבר הקורונה, כבר מהשבוע הראשון הלו"ז שלי התרוקן והייתי ערוכה לרביצה על הספה מול נטפליקס. אבל אחרי כמה ימים משהו התחיל לדגדג. הזמן הפנוי שנפל עלי הוא חד פעמי בתקופה יוצאת מגדר הרגיל, והבנתי שיהיה חבל לא לעשות משהו מעניין מבחינה יצירתית.
בזמנים שלפני הקורונה הייתי מסתובבת הרבה, רואה אנשים, מארחת ומתארחת כדרך קבע. ידעתי שההגבלות החדשות לא מאפשרות את אותו מרחב תנועה, אבל רציתי לעשות פרויקט שמתעסק באנשים. לא באובייקטים דוממים, לא בנופים – בבני אדם.
בשלב הראשוני עוד לא ידעתי מי יסכים ואיך בדיוק אוכל לצלם אנשים בתקופת הבידוד. פרסמתי שאני מחפשת אנשים שרוצים להצטלם לפרויקט אצלם בבית, אחד על אחד מולי. היה לי בראש פריים אסתטי שלא נתתי דעתי עליו עדיין בשלב זה, אבל ביקשתי ממי שיסכים להצטרף להצטלם בעירום על הספה בבית. בתור מי שתכננה בעצמה בהתחלה להתאחד עם הספה בחוסר מעש, זה היה נראה לי כמו מקום טוב להתחיל ממנו. העירום שחיפשתי הוא אינטימי ושקט, פריים מוסתר, לא פרונטלי או פרובוקטיבי.
התחלתי לקבל הודעות ממספר אנשים שנרתמו לרעיון. עוד לא היה ברור לאן זה יילך, אבל היו מי שהסכימו להכניס אותי הביתה בזמנים שבהם זה לא מובן מאליו. ביומיים הראשונים קבעתי לעצמי כשבעה אנשים ביום, אדם בכל שעה עגולה. העניין הוא שפתאום מצאתי את עצמי שעתיים-שלוש בכל בית. מה שאמור היה לקחת עשר שניות של טייק התגלגל לשיחות ארוכות, והבנתי שהרשימה חייבת להתקצר. המפגש עם מושאי הצילום הפך עד מהרה לחלק מהותי מהפרויקט באופן שלא יכולתי לחזות מראש או להתעלם ממנו. הפכתי להיות האטרקציה של המצולם לאותו היום, הדבר שמחכים לו. הצילום עצמו לא לקח יותר מכמה שניות, אבל לפני שאני מגיעה צריך הרי לנקות ולסדר לכבודי, להכין לי איזה בורקס, פלאפל או להציע לי צלחת עלי גפן. הרוב הציעו קפה בכל שעה ביום ואפילו שקשקו את החלב כדי שיהיה קצף כמו בבית קפה. חלק אפילו פתחו לנו בקבוק יין, לפעמים שניים. הבנתי שההגעה שלי היא בגדר אירוע, והם מצידם יעשו הכל בכדי שאשאר עוד קצת.
הבית הוא המקום האינטימי ביותר, המקום בו מסירים את המסכות, בימים אלו גם באופן מילולי. העירום הנקי שאליו שאפתי להגיע בכל צילום הוא העירום הטבעי והלא מבוים של כל אחד ואחת מאיתנו ברגעים שבהם אנחנו לבד. כל צילום הוא תוצאה של טייק אחד בודד, חד פעמי, בו ההנחיה היחידה שנתתי למצולמים היא לשכב על הבטן באופן שבו הם מרגישים בנוח. עבור חלק מהם זה אומר רגליים באוויר, עבור אחרים הידיים קרובות לגוף, הרבה הביטו לתוך העדשה ואחרים ברחו ממנה. בפריים הבודד הזה מצאתי את מלוא הטבעיות והאותנטיות שחיפשתי, זו שהתגלתה בי ובמצולמים כאחד. עצם העובדה שביקשתי מאנשים להתפשט בפניי יצרה בינינו מרחב אינטימי. ההבנה הזו השפיעה עליי מצילום לצילום והתהוותה לאורך תקופת הצילומים.
חלק מהשיחות המעניינות ביותר שניהלתי התרחשו דווקא במרחק שני מטרים, עם כפפות ומסכה. על פניהם של חלק מהמצולמים שהסכימו לפתוח בפניי את הדלת יכולתי לזהות חשש קל בעיניים למרות הכל. ופתאום חיבוק בכניסה לדלת, או לחיצת יד שתפסו אותי לא מוכנה. החוויה שלי כצלמת ואורחת בתקופה ההזויה הזו היא דבר שיהיה לי קשה להסביר במילים. בסופו של דבר, הפריים האחד הזה הוא כמעט כמו מזכרת מאירוע אינטימי ומיוחד שקרה ביני ובין המצולם. עד כה פגשתי יותר מ-60 אנשים ואני מתכוונת להמשיך לצלם כל עוד אנחנו בתקופת ההסגר. הסיפורים ששמעתי והמילים הרבות שהחלפתי עם כל אותם האנשים במסגרת הפרויקט יישארו איתי גם זמן רב לאחר מכן. כל שיש לי לקוות הוא שהצלחתי לזקק את אלו לתוך אסופה של תמונות ורגעים שמפעילים רגש אצל מי שמביט בהן.
