איש הפלדה: איש הפח

סופרמן (מחייך): אל תדאגי, אני מחזיק אותך.

לואיס ליין (נדהמת): אתה מחזיק אותי? מי מחזיק אותך?

מתוך "סופרמן", 1978

גנרל זוד לסופרמן: זה ייגמר רק בדרך אחת – או שאתה תהרוג אותי, או שאני אהרוג אותך.

מתוך "איש הפלדה", 2013

שתי הציטטות שלמעלה רומזות להבדל המהותי בין שתי הגרסאות הבולטות של עידן שוברי הקופות לסיפורו של גיבור העל הגדול מכולם (תרשו לי להתעלם מ"סופרמן חוזר" האומלל של בריאן סינגר מ־2006, בדיוק כפי שהסרט הנוכחי מתעלם ממנו). "סופרמן" שזכרתי מילדותי (וששבתי וצפיתי בו בהנאה יום אחרי האכזבה מ"איש הפלדה") סיפר על גיבור על חייכן ואדיב שמציל אנשים, וחלק ניכר מקסמו נבע מתגובותיהם המתפעמות של האנשים שהציל. סופרמן החדש בעיקר מתעמת עם בן הכוכב שלו הגנרל זוד, ויחדיו הם מחוללים הרס קטסטרופלי, מפילים עוד ועוד גורדי שחקים על אלפי שוכניהם, ותוך כדי כך מדקלמים משפטים מובנים מאליהם כמו הנ"ל. יצאתי בתחושה עמומה שבמקום סופרמן ראיתי את "Demolition Man" ("איש ההרס").

האופנה הנוכחית בסרטים מבוססי קומיקס היא להמציא את גיבוריהם מחדש כדמויות מיתולוגיות. כריסטופר נולן עשה את זה באופן מוצלח ביותר בשלושת סרטי "באטמן", ומשום שהוא הפיק את "איש הפלדה" ואף חתום על הסיפור לצד התסריטאי דיוויד ס' גויר, שכתב איתו את סרטי באטמן, התעוררה תקווה שהם יצליחו להפוך את סופרמן לגיבור מעניין, ושזאק "This is Sparta!" סניידר לא יהרוס את זה, אף על פי שהוא לא יודע לאיית את המלה ניואנס.

מבחינה דרמטית הבעיה של סופרמן – יציר דמיונם של ג'ו שוסטר וג'רי סיגל מ־1933 – היא שכחייזר בלתי פגיע לשום דבר שנוצר בכוכב שלנו המאמין ב"אמת, צדק והדרך האמריקאית" – סופרמן נדמה חסר קונפליקט. הסרט מ־1978 מיקד את הדרמה (ואת הקומדיה) בצורך של הגיבור להסתיר את זהותו כדי שאויביו לא יוכלו לפגוע ביקיריו. כך נוצר הדימוי החינני של החנון במשקפיים שלוכד כדורי אקדח במעופם תוך שהוא מעמיד פנים שהוא מפחד (תיאוריה מעניינת גורסת שהיותו גיבור על נטול מסכה, שחושב שחליפה ומשקפיים מספיקים להפוך אותו לבלתי מזוהה, מייצגת את התשוקה של ממציאיו היהודים להיטמע בקרב החברה האמריקאית הנוצרית). "איש הפלדה" מנסה לייצר דרמה באופן שונה ומגייס את הגנרל זוד (מייקל שאנון בהופעה חסרת ניצוץ), שבהיותו בן קריפטון הוא שווה כוחות לסופרמן ולכן מהווה לכאורה איום אמיתי עליו. כך קורה שסופרמן עסוק בדו־קרב הרסני ואינו מתפנה לעשות את מה שהוא אמור לעשות, ורק בסוף הסרט הוא עוטה לראשונה את דמותו של האלתר־אגו שלו – קלארק קנט.

"איש הפלדה" הוא בעצם שעתיים ורבע של אקספוזיציה חמורת סבר ונטולת הומור, ומשום שבמיתולוגיה ענייננו, הסרט מאריך את שהותו על קריפטון, שם אנו מתוודעים לאיילת זורר ולראסל קרואו (לפחות הוא לא שר) כהוריו של קאל־אל ומגלים שתינוקות גדלים שם בתוך מדגרות, שאנשי קריפטון הם קולוניאליסטים מהזן התוקפני ביותר שהביאו על עצמם את אסונם, ושהגנרל זוד מחזק את האידיאולוגיה הזאת באמונתו הפשיסטית בהשבחת המינים. זה היה יכול להיות מעניין אלמלא תמת הקולוניאליזם כבר נוצלה ביותר מדי בלוקבסטרים עתירי אפקטים מן העת האחרונה ("אווטאר" וכו') שמעמידים פנים שאנחנו הולכים אליהם בשביל התמה.

בהמשך הסרט שולח את גיבורו למסע עולמי של חיפוש עצמי, כמו אודיסאוס ובאטמן של נולן לפניו, עד שהוא מוצא את שורשיו ואת ייעודו בקוטב הצפוני. פה ושם הוא נתקל בעיתונאית לואיס ליין (איימי אדמס), אבל בין השניים לא קורה כלום עד שלפתע הם מתנשקים כי זה כלול בחוזה (ב"סופרמן" השניים מפלרטטים ללא הפסקה, אבל הנשיקה נדחתה לסרט ההמשך). הנרי קאוויל נראה טוב – כפי שמעירה חיילת נבוכה באחד הרגעים היותר אמיתיים ונחמדים בסרט – והוא אולי יכול היה להיות יורש ראוי לכריסטופר ריב, אילו רק היה נהנה יותר להיות סופרמן.