עד מתי יתעלמו המשטרה והתקשורת מהאלימות של לה פמיליה?
"הבריונים של לה פמיליה לא באו להפגין. הם באו להרביץ, לכסח, כנראה גם להתענג על האימה שהם זורעים. 'התפוז המכני' גרסת ישראל 2023". עדות ראייה: כך איפשרה המשטרה לבריוני לה פמיליה לתקוף מפגינים ומפגינות אתמול בלילה בלב תל אביב
אתמול בלילה בהפגנה ברחוב קפלן הותקפנו על ידי "ארגון" לה פמיליה. היו שם גז מדמיע, נפצים, פצצות סרחון ועשן, כנראה גם ביצים, מקלות ואבנים, וכמובן – קללות, גידופים ונאצות כמיטב המסורת. הם היו כמה עשרות צעירים בריונים שמקבלים, הלכה למעשה, רשיון מממשלת ישראל להשתמש בנשק ולהשליט טרור ופחד. אנחנו היינו ארבע חברות, כולנו אמהות לילדים קטנים, שבאנו להצטרף לאלפי המפגינים והמפגינות.
ההפגנה היתה לא אלימה ולא מתלהמת, בלשון המעטה. היו קריאות, זמבורות ושירים אבל המפגינים נראו בשלב הזה – אחרי יומיים מטלטלים במיוחד ואחרי נאומו של ראש הממשלה שיודע להפוך כל הישג של יריביו לתחושת תבוסה קשה עבורם – מבולבלים, מותשים ומודאגים.
הבריונים של לה פמיליה לא באו להפגין. הם באו להרביץ, לכסח, כנראה גם להתענג על האימה שהם זורעים. "התפוז המכני" גרסת מדינת ישראל 2023. ההגעה שלהם להפגנה היתה צפויה וידועה לכולם מראש. ועדיין נדמה היה שהשוטרים אינם עושים דבר כדי לעצור אותם מלכתחילה ולמנוע את האלימות. אפשר להניח שאחרי ההודעה על הקמת המשמר הלאומי אתמול (ה"בסיג'" של בן גביר), לשוטרים לא מתחשק להתעסק עם הצבא הרשמי, הפרטי, של הבוס שלהם.
עוד לפני שהגענו לקפלן ראינו מרחוק מה שנראה כמו רימון עשן נזרק לעבר מפגינים והחלטנו להסתובב ולהגיע מדרך אחרת. התחלנו לרוץ אחרי שני שוטרים שבדיוק התרחקו מהמקום וצעקנו לעברם שיבואו בחזרה כי יש אלימות, אבל השוטרים בקושי הסתובבו אלינו, ובאדישות סימנו לנו שהם לא כאן כדי לעזור. המתח עלה ועלתה גם תחושת צריבה קלה בגרון. לא רק מטאפורית, כפי שהסתבר מאוחר יותר.
אחרי כעשרים דקות של הפגנה, התחילו מפגינים לרוץ משום מקום תוך קריאות "תברחו, תברחו". התחלנו לברוח, בלי להבין ממה וגם בלי שיש לנו לאן. אנשים נדחפו אל שולי הכביש, חלקם יורדים אל הארץ, בשלב מסויים פחדתי שירמסו אחד את השני וכן, זה יגמר באסון. או אז, מכת"זית דהרה אל הכביש, גם היא כאילו הופיעה משום מקום ובלי אזהרה מראש, זורקת מים לכל עבר, ואחריה עדת שוטרים רכובה על סוסים (כואב הלב על הסוסים).
פרשי המשטרה דחקו אנשים ונשים אל השוליים הדחוקים ממילא. נתנו ידיים אחת לשניה כדי להישאר ביחד ולשמור האחת על חברתה, ובתוך ההמולה והבלבול חזרו לתקוף אותנו רעולי הפנים של לה פמיליה, זורקים נפצים ישר לתור ההמון ומרססים אותנו בגז. התחלנו להשתעל ולדמוע, ניסינו לכסות גם אנחנו את הפנים אבל לא היה במה, ניסינו להסתתר אבל לא היה היכן.
התחלנו לחפש מאיפה להימלט אבל הבריונים של לה פמיליה היו מסביבנו, הראש אמר שהם לא ירביצו לנו, אבל הגוף היה משותק. תחושה מוזרה. הלב פעם במהירות ובעוצמה. בשלב מסויים התחלנו לזוז בחזרה אל הרחוב והם שוב זרקו עלינו נפצים. אחד השוטרים ניסה לתפוס אחד מהם, אבל השאר פשוט הסתובבו להם שם חופשיים בתחושת נצחון ושמחה לאיד. אם אנחנו ראינו אותם, ודאי שגם השוטרים ראו, ובכל זאת בחרו רוב הזמן שלא לפעול ולתת לאלימות רוח גבית.
האלפים שרצו בבהלה לכל עבר חזרו לאט לאט אל הכביש, אספו את עצמם מחדש תוך זעקות "בושה, בושה". רציתי להישאר ולצעוק "אנחנו לא מפחדות", אבל פחדתי. אולי זו קלישאה, אבל קלישאות הן אמיתיות. היה נדמה לי שכל אחת מאיתנו חושבת ברגעים האלה על הילדים שלה. הצלחנו להיכנס לתחנת הרכבת (שומר עם לב זהב נתן לנו להיכנס בלי כרטיס תוך הבנה למצב). התיישבנו להירגע על הספסל בתחנה.
בדרך הביתה חיפשתי בעיתונות הדיגיטלית ידיעות על האלימות של לה פמיליה ולא מצאתי שום דבר. להפתעתי, הנוכחות של לה פמיליה בהפגנה לא הוזכרה גם באף אחת מכותרות הבוקר. גם נסיון לינץ׳ אתמול בנהג מונית ערבי בירושלים לא הוזכר. גם אירועי אתמול בלילה בחווארה. קו ישיר מחבר בין כל אלה. מתי נפסיק להדחיק ולהכחיש? ניפגש בשבת בקפלן.