ננה בר

כדי לקרוא את הטור הבא ראוי להתעכב על מספר מושגי מפתח בשפה העברית. הנה ההגדרה ל"בינוני" מתוך מילון אבן שושן: "בינוני: תיכון, ממוצע באיכותו, הנמצא בין שני הקצוות. לא גדול ולא קטן, אלא בינוני. דוגמאות: 'יוסי אינו מצטיין בלימודיו אך גם איננו מפגר. יוסי הוא תלמיד בינוני'. 'כישרון בינוני'. 'קומה בינונית'". והנה ההגדרה ל"רדוד": "שִטחי, שאינו מעמיק, על פני השטח, שאינו נוגע במהוּתו העמוּקה של דבר, שאינו מתאר או מסביר את מורכּבותו של דבר". באתר האינטרנט של ננה רסטו־בר, הם בוחרים לתאר את עצמם כך: "לאחר יותר מעשור ננה עוברת מהפך. הנהלה חדשה ומתיחת פנים היוצרת מתחמי בילוי ואוכל מרגשים: מסעדה, בר וחדר פרטי לאירועים, וכמובן תפריט חדש של אוכל טעים מאוד ולא מתיימר. תפריט של אנשים עם טעם שראו עולם ומחפשים אהבה ונחמה. אנשים שאוהבים לאכול. ננה החדשה לא מתפשרת, חומרי הגלם הם הטובים ביותר – בשר משובח, דגה טרייה, פירות ים מעולים, ירקות ופירות בלדי, שמני זית מבתי בד קטנים, גבינות מחלבה ומנות ששמות את חומרי הגלם במרכז, אבל עם טוויסט של שף". בחירתי לפתוח את הטור הנוכחי בפלפולים סמנטיים נעוצה בעובדה שעל האוכל של ננה כמעט ולא ניתן לומר דבר. כבר בשנייה שמיס פילטרום ואני יצאנו אל רחוב אחד העם היא נמוגה מבלוטות הטעם והזיכרון כאילו לא הייתה מעולם.

ברשותכם, נחזור שוב לטקסט המליצי והאוקסימורוני של האתר. מחד הם מודים בכך שהאוכל "לא מתיימר", אך מאידך הם מתפארים בכך שהם משתמשים ב"דגה טריה", ב"פירות ים מעולים", בירקות ופירות בלדי", ב"שמני זית מבתי בד קטנים", וב"גבינות מחלבה" (אגב, שמעתם פעם על גבינות שלא מגיעות ממחלבה?). במהלך עשר שנות קיומה עברו על ננה תהפוכות רבות. היא התחילה כמיזם משותף של ננה שריייר וגולן דור, ולאחר שאלה נפרדו, המסעדה נשארה בחזקתו של דור, אך התקשתה לייצר קו קולינרי עקבי וברור. במהלך השנים שפים באו והלכו בדלתותיה במהירות מסחררת: סבינה ולדמן, פיטר שקלושי, רוברט קלוגר, איגור וינברג, גיא פנחסי, הם חלק מהשמות שעולים בזיכרוני, וסליחה מכל אלה ששכחתי. עכשיו כאמור, ננה נמצאת בבעלות חדשה ויש לה שף חדש בשם יונתן בס שעבד כסו שף בבראסרי. אך נדמה שהבעיה של ננה לא נעוצה בשף אלא במי ששכר את שירותיו. אני ממש יכול לדמיין את ראיון העבודה שבו נאמר לשף הצעיר: "בבקשה אל תנסה להתפלצן לנו עכשיו. אנחנו רוצים למלא את המקום באנשים. ואנחנו רוצים להחזיר את ההשקעה כמה שיותר מהר. תן לנו אוכל פשוט. מוכר. תבנה לנו תפריט ממוצע שמכיל את כל המנות הפופולריות מכל המסעדות בעיר". בקיצור, אם נחזור שוב להגדרה של אבן שושן, בס בנה תפריט שהוא שירת הלל לבינוניות. מזמן לא קראתי תפריט כה משעמם, כזה שבאמת אי אפשר לבחור ממנו דבר. כבר על ההתחלה הבטחנו לעצמנו לא להזמין סלט אנדיב, וגם לא "ערסלי אנדיב" (ממולאים באגוזי לוז ובגבינה כחולה, אלה מה). דיייי. כמה אפשר? אבל גם יתר המנות הן מנות שאכלנו ב־1,000 מקומות אחרים. אין כאן ולו מנה מקורית אחת.

ניחא, פרס על מקוריות הם לא יקבלו, אבל איך הטעם? ובכן, מסתבר שאין קיצורי דרך. כמו כל דבר אחר בחיים: כשחושבים בינוני, מקבלים בינוני. סלט אייסברג וגבינת עזים עם אגוזי לוז היה ממש בסדר. קרפצ'יו סלמון היה פחות בסדר. זה היה קרפצ'יו כל כך דק, עד שניתן היה לספור את מספר המולקולות המדויק שהכילה כל פרוסה ופרוסה. שום כבוד לדג, במידה והיה כזה מלכתחילה. גבינת בוראטה וחציל קלוי על גחלים היא מנה שמציגה כבר בכותרת את כל הרע שבמסעדנות הישראלית חסרת המעוף: חציל קלוי, חומר הגלם המאוס והמשועתק ביותר של שנות האלפיים בשילוב בוראטה: הגבינה האופנתית שמסתמנת כבר עכשיו כטרנד המאוס של 2014. בעיקריות המסע העגמומי המשיך: בפאייה פירות ים שהכילה אורז ושלל פירות ים מיובאים, שלט טעם סינתטי מוזר. לא, זה לא היה זעפרן, אלא משהו שהרגיש כמו נובע משימוש מוגזם באבקת שום או בצל. או שניהם. צלע חזיר ברוטב לואיזיאנה היא מסוג מנות הדיינר שאתה מזמין כסוג של נחמה. אלא שאפילו במקרה הזה הנחמה לא הגיעה. סטייק הצלע היה פשוט יבש וסיבי מדי. אבל גם בתוך האפור הגדול הבזיקו מספר אלומות אור: ננה היא עדיין אחת המסעדות היפות בעיר. אופיר, הברמן ששירת אותנו, היה ממש מקצועי ונחמד. והקינוח – ברולה סמי פרדו היה בכלל לא רע. אלה בהחלט שווים עוד כוכב.

התענוג

אוכל: מטבח ישראלי אקלקטי

מחיר: בינוני – יקר

שירות: חביב ומקצועי

שירותים: נקיים

חניה: סמוכה בתשלום

חשבון

קרפצ'יו סלמון – 42 ש"ח

סלט אייסברג – 39 ש"ח

בוראטה וחציל קלוי – 49 ש"ח

פאייה פירות ים – 84 ש"ח

צלע חזיר – 78 ש"ח

בקבוק שנין בלאן ווברה – 148 ש"ח

ברולה סמי פרדו – 38 ש"ח

2 אספרסו קצר – 18 ש"ח

סה"כ: 456 ש"ח