מכות, זונות וקיא: איך הצליח נתן אלתרמן להיות גם אלכוהוליסט וגם משורר מדהים?

שירה ואלכוהול הולכים יחד כמו שירה ואלכוהול (לא הצלחתי לחשוב על דימוי מוצלח יותר כי התחלתי לשתות מוקדם). כבר המשורר הרומי הורטיוס קבע כי "שותי המים מעולם לא כתבו שיר מושלם". ובאמת, המשוררים הגדולים ביותר בהיסטוריה היו שתיינים מועדים שהיללו ושוררו לכוסם – מהיין של משוררי תור הזהב בספרד ועד לאבסינת של המשוררים המקוללים בצרפת.

גם כאן ברחובות תל אביב דידו-מעדו כמה שתיינים כבדים שהיו משוררים מכובדים. אברהם שלונסקי היה מבושם כלוט. אלכסנדר פן היה מפרק בקבוקי וודקה מדיצין כאילו הם היו סירופ נגד שיעול (וזה בדיוק מה שהם היו – סירופ נגד שיעול). נתן זך היה אלכוהוליסט מועד, אם כי לא מוצלח במיוחד לפי העדויות. כך או כך, אף אחד מעולם לא התקרב לקרסוליים של נתן אלתרמן, מלך המשוררים השיכורים של הספרות העברית – בטח לא כשהקיא את נשמתו, אז מוטב היה להתרחק.

"מן השישית ואילך החל השטן נוטל ממשלה בתוכו"

טעימה מהכמויות האסטרונומיות אפשר לקבל מקריאה בספר זיכרונותיו הנהדר של המשורר יעקב אורלנד, שמשחזר בשירה את דמותו של אלתרמן. בשירו "בין כוסית ראשונה לשלישית" כותב אורלנד על אלתרמן: "בין כוסית ראשונה לשלישית היה כפי שהכירוהו כולם – / חכם, מפוכח, שנון, רתוע, מקשיב, שתקן. / בין שלישית לחמישית או שישית, היה סגור-ליבו נפתח / ואלוהים הציץ מתוכו, נדיב וטוב-עין. היה אוהב את כולם ומסנגר לכולם ומושך חסד את רעיו-באמת… // מן השישית ואילך החל השטן נוטל ממשלה בתוכו / וכובש כל חלקה טובה. / אפילו אוהביו-באמת לא יכלו עוד למחציתו. / מר ואלים היה, זומם וחורש, וקנאי ונטור לזולתו, תדהמת כל מרעיו".

אפשר היה להניח שהשיר יסתיים פה, כלומר אי שם אחרי כוסית הקוניאק השישית. אבל לא. אלתרמן ממשיך לשתות. הוא אכזר, הוא מקלל – קללות שאורלנד חסך מאיתנו הקוראים. אחר כך "ברח מפני סובביו ונמלט אל אחת הפחתות בחצר, / תקע אצבע בבית-בליעתו והטיל כל קיאו חוצה./ לשבחו יאמר שהקפיד להיוותר שם לבדו, / וניער מעליו גם את הקרובים לו ביותר, אם אכן היו לו כאלה…". ומה בא אחרי הקיא? נכון מאוד: עוד קוניאק.

עוד קוניאק. אלתרמן ( צילום: משה מילנר, לע"מ)

למעשה, יכול מאוד להיות שהמאמר המפורסם ביותר בספרות העברית החדשה לא היה נכתב אלמלא היה אלתרמן אלכוהוליסט בלתי נלאה. כל סטודנט מכיר את "הרהורים על שירת נתן אלתרמן" – המאמר שפרסם נתן זך ב-1959 ושחט, או ניסה לשחוט, את מלך השירה העברית. אבל האמת היא שאלתרמן היה זה שהתחיל. למה הוא התחיל? כי הוא לא ידע מתי להפסיק, כמובן.

מעשה שהיה כך היה: בקיץ 1957 נערכה מסיבה בביתם של אהרן מגד ואידה צורית לכבוד הופעת ספרו החדש של אלתרמן, האפוס הציוני הגדול "עיר היונה". כולם היו שם – משמעון פרס ועד חיים גורי, מיהודית הנדל ועד איסר הראל, מאבא קובנר ועד אמיר גלבע. וכולם שתו. אבל אלתרמן שתה יותר. הרבה יותר. היחיד שעמד בקצב היה המשורר הצעיר נתן זך – עד שבשלב מסוים רץ למרפסת והקיא על הכביסה של השכנים מלמטה. ואז גם הוא המשיך לשתות.

בלית ברירה הוחלט להמשיך לשתות במקום האחד שנשאר פתוח: הקוויקי באר – בית זונות באלנבי. זו הייתה החלטה אומללה

בערך בחמש בבוקר, אחרי ששלונסקי, קובנר ואחרים דיברו בשבחי אלתרמן, הגיע תורו של חתן השמחה לשאת את נאומו. הוא היה כבר מחוק לגמרי – ואז, כמו שכתב אורלנד, יצא השטן. הוא הצביע על זך ואמר: "הנה יושב לו נתן זך. משורר מן הצעירים המשחק אצלנו, בשנת 1957, אקזיסטנציאליזם, להלכה ולמעשה, מגלח את גולגולתו כדי קרחת שלמה ומגדל זקנקן, צהבהב. דוגל בזנות". זך היה אז בן 27. אלתרמן היה המשורר העברי המשפיע ביותר בדורו. את ההשפלה הזאת הוא לא שכח.

אבל השתייה יכולה גם להוציא מהשתיין נדיבות לב מפתיעה. שנים אחרי פרסום "הרהורים על שירת אלתרמן", שני הנתנים לא החליפו מילה. כל אחד ישב בראש השולחן שלו בכסית. אלא שלילה אחד בחורף 1962, נתן ז' הפריז בשתייה. אמת, גם נתן א' טבל ידו בקוניאק, אבל נתן ההוא היה בערב ההוא שיכור להפליא. לפתע פתאום קם זך המתנדנד ממקום מושבו, ניגש אל שולחנו של אלתרמן, כורע ברך בפניו ונשק לרגליו. ככה!

שני השולחנות היריבים התאחדו בשמחה גדולה – והזמינו סיבוב נוסף, ועוד אחד, ועוד אחד אחרון, לכבוד ה"סולחה". אלא שהשעה כבר הייתה שעת לילה מאוחרת, ואנשי כסית גירשו אותם משם כלהקת ציפורים. בלית ברירה הוחלט להמשיך לשתות במקום האחד שנשאר פתוח: הקוויקי באר – בית זונות באלנבי. זו הייתה החלטה אומללה. בקוויקי באר ישבו זונות וסרסוריהן והקימו רעש כזה, שזך ואלתרמן לא פשוט שמענו אחד את השני. בשלב מסוים, זך שטוף הקוניאק מאס ברעש וצעק על יושבי הקוויקי באר: "זונות, תשתקו! אתן יודעות מי מדבר?" אחד הסרסורים שלף סכין והסתער על זך. מבלי לחשוב פעמיים הטיל עצמו אלתרמן למערכה, נעמד בין הניצים והרעים בקולו: "אם יש פה זונות, זה רק שנינו!"

"ללגום או לא? כוס ראשונה לא חטא היא, / אך כידוע לוגם גורר לוגם"

נו, כל אלה סיפורי ברים נהדרים, אבל משוררי כסית השיכורים לא רק השתכרו וכתבו – הם כתבו על ההשתכרות, על הכוסית. שלונסקי כתב את שיר ההלל הנפלא "נתהוללה / נתחוללה / נשתוללה / אמן סלה! / בסחרחורת / לב שיכורת / כציפורת / אל האש. / מי שיש לו / מי שאין לו / פתח את פיהו / יין תן לו" ואילו פן כתב "שמים, בקשו רחמים עלי!…" – אבל אז נזכר שזאת שורה של ביאליק מ"על השחיטה" ותהה "מאיזה בקבוק זה בא לי?…".

גם כאן הפליא מכולם נתן אלתרמן, ששירי השתייה שלו דווקא מפוכחים להדהים. אלתרמן בא חשבון עם השתייה, על מעלותיה וסגולותיה למשורר – וכן על מחירה הכבד לכבד. מעניין לראות שדווקא שירי היין של גדול השתיינים לא היו שירי הלל פשוטים ומשחקיים, כמו שירי היין של משוררי ספרד או שירי הלל של שלונסקי ופן, אלא התמודדות רצינית להחריד עם התמכרות קטלנית. ב"דבר המחבר אל כוסו" הוא תוהה: "ללגום או לא? כוס ראשונה לא חטא היא, / אך כידוע לוגם גורר לוגם. / כוסית אחת תפליג אל חדרי בטן / וצי כוסות שלם כבר מרים עוגן / אחרי ספינת הדגל, וזה רע, / כיוון שהכבד והמרה / סובלים מזה מאוד, אף כי בתוך / תוכם הלא הם נכונים ללחוך / בלחוך השור, שכן מרמה ותוך / מלאים הם, ובעודם דוחים כוסית / הם לי שטן מדיח ומסית".

כן, דווקא הכבד והמרה, הסובלים מהטיפה המרה, הם שמדיחים אל אלתרמן להתחיל – בידיעה שלא ידע מתי לעצור. על משורר אלכוהוליסט אחר, פרננדו פסואה, נאמר ששתה כדי להתאבד התאבדות איטית, לאורך שנים. גם בשורות אלו של אלתרמן אפשר למצוא רמזים לרצון הגוף להביא על עצמו כליה. מה שאכן קרה לבסוף ב-1970, כשמעיו של אלתרמן נחסמו. המשורר, שעוד לא מלאו לו 60, הובהל לבית החולים – ונפטר מהתקף לב במהלך הניתוח לשחרור המעי.