להתראות חתול קטן: פרידה מסופר הילדים אמי רובינגר (וחמש המלצות)

ביום ראשון התעוררו ילדי ישראל והוריהם למציאות עצובה ואפרפרה יותר. המאייר אמי רובינגר נפטר בגיל 65, הרבה יותר מדי מוקדם, ואל המסיבה הגדולה שבשמים הצטרפו כל החיות המטורללות שאייר וסיפר והאיר באמצעותן את ריטואל ההשכבה של מאות אלפי ילדים בגיל הרך.

כל מי שבאמתחתו פעוט או פעוטה הכיר בוודאי את רובינגר, שיצר את הספרים "פילים בכל הצבעים", "אין אריות כאלו", "חתול גדול וחתול קטן" ועוד. זה מתחיל בספר אחד שמתגלגל במקרה לספרייה שלך כשהילד לומד להגיד את המילה הראשונה שלו. ההתאהבות מתרחשת ברגע, ודי מהר מתמלאים המדפים בשלל ספריו המשעשעים, "טמבלולים", "האו עד עשר", "מפלצות הקצב", "אצלי באמבטיה" (ובסך הכל כ־20 ספרים לפעוטות ועוד שבעה לילדים).

כריכת "אין אריות כאלה!" מאת אמי רובינגר

עוד כתבות מעניינות:
ממצרים ועד טופאק: ההיסטוריה הופכת לאגדות ילדים
מה קורה כשמפגישים דראג קווין עם ילדים בגילי יסודי?
יותר ויותר הורים בוחרים בחינוך ביתי במקום בית ספר

לכל סיפורי הפעוטות של רובינגר היה שטנץ דומה: ספרים מאוירים בסגנונו הקומי האהוב, בכל עמוד משפט אחד בחריזה פשוטה, והכי חשוב – מילה שהילדים צריכים ויכולים להשלים בעצמם. לנו יש כמעט את כולם, כולל אפליקציות שפותחו על פיהם ומעסיקות בלי סוף את בת השנתיים שבבית, עוד מאז שהייתה בת חודשים ספורים בלבד. היא נהנית לצעוק את המילה החסרה וביחד אנחנו משתעשעות מהציורים שנולדו במוח שחייב להיות סטלן.

רובינגר הבין ילדים טוב מכולם. הוא הבין מה מצחיק אותם ויותר מכך, מה מפעיל אותם, מספק אותם ומקנה להם תחושת הישג וייחוד. אין דרך אחרת להסביר את ההתמגנטות של הפעוטות לספרים שלו, שמכילים המון נונסנס אבל מסייעים במקביל לשלבים ההתפתחותיים כמו ללמוד לספור עד עשר או להכיר את הצבעים כולם (רק אל תגלו לבת שלי שפיל מנגן שלא עושה כלום הוא פיל בצבע חום ולא בצבע שוקו, כי זו שגיאה חמודה מדי).

בעידן שבו כוכבי הילדים שלנו הם מני ממטרה או יובל המבולבל, כוכבים אמיתיים כמו אמי רובינגר חיו בצללים, מבלי שהכרנו אותם בכלל. עד לבוקר מותו לא ידעתי איך הוא נראה, או למעשה שום פרט אחר על אודותיו. רק בכתבות ההספד גיליתי שסבל מהפרעות קשב וריכוז, שלא התקבל למסגרות חינוכית כמו בצלאל ונמשך לעולם ציורי שאין בו חוקים כלל. לא מפתיע, בהתחשב בכך שאין דבר שילדים קטנים אוהבים יותר מעולם חופשי, שמותר בו כמה גלידה שרוצים, שהכל בו צעצוע והדמיון הוא הרובד הנוכח והקיים.

רובינגר היה כוכב הילדים הכי גדול וצנוע שלנו, בלי מרצ'נדייז ובלי פסטיגל, בלי תחפושות לפורים ובלי ברכות מצולמות ליום ההולדת. הוא היה גיבור בעולם הכי טהור שיש, שבו תמורת כמה עשרות שקלים תקבלו ספר שהוא חתיכה נצחית ממנו, שתמשיך להעסיק את הפעוטות לפחות עוד כמה שנים. נוח על משכבך בשלום, חתול אמיץ, חתול יקר.

5 ספרים של אמי רובינגר שכל פעוט צריך
חתול גדול חתול קטן

קלאסיקה בת 15 שנה שהייתה אב הטיפוס ליצירתו של רובינגר עבור הגיל הרך: חרוזים מושלמים ואיורים מבדחים של חתולים מדובללים. הילדים עפים.

תזמורת מפלצות הקצב

"טְרָה לָה לָה מִפְלֶצֶת שָׁרָה — וּפוֹרֶטֶת בַּ… ועוֹנֶה בְּדוֹ מִינוֹר — מִפְלָצוּץ עִם הַ…"; כנראה הדרך המצחיקה ביותר ביקום ללמד את שמות כלי הנגינה (וגם האפליקציה נפלאה).

כריכת "תזמורת מפלצות הקצב" מאת אמי רובינגר

פוצקי

יחד עם נועה גייר שוטח "פוצקי" את עלילותיו של כלב אשפתות המגיע לעיר הגדולה כדי לחפש לעצמו בית חם ואהבה. מצחיק מאוד ונוגע ללב, מה צריך יותר מזה.

חלום על שולחן כחול

ספרו האחרון של רובינגר לפעוטות (2017) מתחבר לכוח הדמיון העצום שלהם ומוציא אותם למסע קסום עם השולחן שיכול להפוך לכל דבר ולהוביל לכל מקום (טיפ להורים מתחילים: פנו את שולחן המטבח מחפצים שבירים).

מחפשים ת'סנרק

אחרי שהילדים כבר גדלו: פרשנותו המאוירת של רובינגר לקלאסיקת הנונסנס של לואיס קרול בתרגום המוצלח של יוני להב. ממתק אמיתי.