המילה האחרונה: האם החיבור של אמנות ושירה הוא טרנד חולף?

עולם האמנות חסר המנוח מחפש כל הזמן אבן שלא נהפכה וקרקע שלא נזרעה. בשנים האחרונות האמנות פוזלת לכל כיוון אפשרי כדי לחדש, להתחדש ולטפח הילה אנטי מסחרית. היא פנתה למוזיקה, לתיאטרון ולמחול ועכשיו הגיעה תורה של השירה. לא מדובר בצירוף מופרך וגם לא חדש. המילה הכתובה הייתה חלק בלתי נפרד מאמנות המאה ה־20. בקרב אמני ישראל השימוש במילה קיבל משמעות נוספת בגלל יחס הקדושה של היהדות לשפה העברית. לא מעט אמנים, בעיקר בשנות ה־70־80, השתמשו בכתב ובמילה והדגישו את הפער בין הפיזיות של הדימוי למטפיזיות של המילה. הפער הזה הופיע בדרך כלל כזירת קרב גופנית בין האמנות המודרנית לשפה העברית המקודשת ("בדם לבי" של משה גרשוני, "יהווה צבעים" של מיכל נאמן).

שלוש תערוכות שמוצגות כרגע בעיר מעלות מהאוב את מערכת היחסים בין האמנות החזותית לשירה. במוזיאון תל אביב נפתחה לפני שבועיים התערוכה המדוברת של המוזיקאי נועם ענבר (לשעבר סולן הבילויים), "שרים בכיכר" – מעין הפנינג שירה מתמשך שיוצג במחזורי הופעות מדי חודש. עד כה העלה ענבר שני מופעים: "מקהלת גיא בן הינום" ו"גהום! קנטטת הג'יבריש" שרצה כבר כמה פעמים במרכז לאמנות עכשווית. לענבר ולחבריו יש יכולות פרפורמטיביות מהפנטות והם מהלכים על הגבול שבין פרפורמנס, שירה, מוזיקה ותיאטרון.

בשתי ההופעות שהוצגו בשבועיים האחרונים הוזמן הקהל למעין טקס נונסנס דתי־דאדאיסטי, שחוגג את השירה כהתכנסות חברתית. במופע הראשון יצרה מקהלת גיא בן־הינום עבודות קוליות מטקסטים שונים ומשונים, בין היתר של זאב ז'בוטינסקי, אהרון שבתאי, פרנק בלאק מהפיקסיז ("Where Is My Mind?" תורגם כאן ל"איה רוחי") והגראנד פינאלה – "ברפאלי" של המחזאי יונתן לוי. "גהום!" שהוצגה בשבוע שעבר היא מעין סיפור חניכה של נערה צעירה שכולל שירת ג'יבריש פונטית, ריטואלים דתיים, מקצבים אפריקאיים ואגדות עם בסגנון "החלילן מהמלין". בחודשים הבאים יעלה ענבר מופעים של שירה ופרפורמנס נוספים, חלקם יהיו מזדמנים ובלי הודעה מוקדמת.

"שרים בכיכר" של נועם ענבר במוזיאון תל אביב (צילום: איתמר מנדס פלור)

בגלריית המדרשה מוצגת עד סוף השבוע תערוכה לרומן באימבאיב שנפטר לפני חמש שנים. באימבאיב היה משורר נוטף כריזמה וזעם ששילב בין שירה נשגבת לנחותה. הוא אסף קהל מעריצים סביב חצר ביתו בשוק הכרמל לה קרא "קורדובה", על שם עיר הולדתו של הרמב"ם שסימל בעיניו את תור הזהב של השירה העברית. כמו כל משורר רומנטי אנרכיסטי, באימבאיב חתר לחיי דלות בשוליים, אבל גם שם סבל לא מעט כשסצנת השירה זכתה לעדנה בתחילת שנות האלפיים וכל הזרקורים הופנו אליו.

"הוא ראה את עצמו מחוץ לכל, הוא מאלה שעומדים בצד, בשוליים, משליכים אבנים ועושים רעש. לטענתו כולנו הפרענו לו להיות בשוליים", ספד לו ב־Time Out המתרגם רונן סוניס. בועז ארד, שאצר את התערוכה לבאימבאיב במדרשה, מציג תיעוד של הופעה משותפת עם דני צוקרמן בתיאטרון תמונע מ־2006.

ארד בוחר להוריד אל הקרקע את מיתוס באימבאיב ובונה סביב הווידיאו תפאורה מתנ"סית אפרורית ומדכאת – הקירות נצבעו בוורוד מחריד וכיסאות כתר מפלסטיק מדמים את המקום לערב חובבני של שירה בציבור. צווחותיו של באימבאיב נשמעות במעלה המדרגות לקומה השנייה של הגלריה. הוא מטיף, צועק ומתנשף במבטא רוסי כבד וברצינות תהומית "קורדובה לצדיקים! אלדורדו לבבונים!", "את לא מונה ליזה, הוא לא ואן דאם. די עם הקפריזות, הוא מטומטם".

רומאן באימבאיב (צילום באדיבות גלריה המדרשה)

"לא פחות יפה מהפרי עצמו" בגלריה גבירול היא תערוכת חבר'ה חביבה למדי בהשתתפות שלושה אמנים צעירים וכמה אושיות שירה צעירות כגון עודד כרמלי ודוד ניאו בוחבוט. הקשר בין שירה לאמנות מוצג בתערוכה במתכונתה הקלאסית והיא מזכירה את המפגש הגופני בין המילה הכתובה לציור אצל אמני שנות ה־70 (אבל לא משתווה לו כמובן). למשל, רישומים פורנוגרפיים לא רעים אבל קלישאתיים של מעין ויסטוב ושני רועה ששותלות את שירי המשוררים בתוך העבודות כמעין אילוסטרציה.

גם בתערוכה הזאת לא חסכו בפרפורמנס שירה ובערב הפתיחה בשבוע שעבר הקריאו מיטב משוררי העיר את שיריהם עם כל הפאתוס, ענני הסיגריות והטקס בישבן. בקיצור, כמו כל טרנד אחר, גם הפנייה של האמנות הפלסטית לשירה סופה להתפוגג. בינתיים תיהנו מהסימפטומים.

נועם ענבר, "שרים בכיכר", מוזיאון תל אביב, עד 6.7
רומן באימבאיב, "הלוואי וגודביי", גלריה המדרשה, עד 11.2
"לא פחות יפה מהפרי עצמו", גלריה גבירול, עד 16.2