אמנות נודדת: הפליטים שעושים אמנות מדהימה בישראל
נוראלדין מוסא התחיל לצלם כשהיה כלוא בחולות, אפוורקי טעמה צייר על אנשים כשלא היו לו קנבסים ואחברת אברה סורגת בלילות וכבר מציגה עבודה בניו יורק. איך מצליחים אמנים פליטים לעסוק באמנות ואיזו השפעה תהיה לאמנות שלהם על ישראל?
"אף פעם לא תכננתי להיות צלם, אבל באחד מהימים, די בהתחלה, הגיעה למתקן חולות מסה של אנשים ולא היה להם מקום בחדרים. הם נאלצו לבלות את הלילה בחוץ. למחרת, כשהיה ברור שעדיין אין פתרון יצאנו למחות על התנאים ובילינו איתם את הלילה בחוץ. זאת התמונה הראשונה שצילמתי בחולות עם סמסונג גלקסי. כולנו היינו שוכחים מהיום הזה אם לא הצילום שצילמתי".
עוד כתבות שיעניינו אותך:
יום המוזיאונים הבין לאומי – הפעילויות החינמיות הכי מעניינות
אבא, תראה! הציורים של ילדי האמנים
למה חיסלתי את קריירת האמנות שלי לטובת חיי לילה
התצלומים של נוראלדין מוסא מורכבים כמו החיים שלו. מבנה נטוש ומוארך עם שמש שוקעת שמבצבצת מאחד מחלונותיו; נוף מדברי שנגלה דרך חור בקיר; שמים אינסופיים מעל גדר תיל ותרמיל קרוע, מזכרת מניסיון להבריח מעט מזון למתקן. האיש השקט והנעים הזה מדארפור, בן 42, הגיע ארצה במאי 2008. ייתכן שהוא הידוע ביותר מקרב קהילת האמנים הפליטים, עם שתי תערוכות יחיד שלו שאצרה האמנית מיכל היימן, הרצאות באקדמיות לאמנות ולקולנוע וכתבות בעיתונים. מוסא החל לצלם במאי 2014, עם כניסתו למתקן חולות – בדיוק שש שנים לאחר שחצה את הגבול המצרי לישראל.
באופן פרדוקסלי, מוסא מנציח כדי למחוק מהזיכרון אקטים של דיכוי וזיכרונות של קושי. בריאיון שערכה היימן עם מוסא ושפורסם בכתב העת של בצלאל, היא כתבה כי בעבודותיו הוא נוקט "עמדה מודעת של מבקש מקלט המסרב, באמצעות המצלמה, להיות שותף לכל עמדה מוכרת. לא עמדת הקורבן, לא עמדת משתף הפעולה ואפילו לא כמי שמנפיק תצלומי עדות לארגוני זכויות אדם".
"את רואה את זה?", חוזר מוסא ומצביע על התיק שנותר תלוי על התיל באחד מהתצלומים הראשונים שלו, "התיק הזה שייך לאיש רצה להכניס ירקות ופירות כי אסור היה לו דרך השער. הוא נתפס, השומרים שמו את האוכל בזבל והתיקים נשארו על הגדר. לי זה היה מאוד מעניין לצלם את הדבר הזה עם היופי של השמים מעל. לא צריך להיתפס רק פה, לפינה שבה רואים את התיק, יש גם דברים יפים. הסתכלתי על היופי של העולם שאף אחד לא יכול לקחת ממך".
"לנוראלדין יש הצעה חדשה עבורנו", המשיכה וכתבה היימן. "שערורייתית, בעיקר עבור כל אלה העוסקים במלאכת הצילום… כולם מצלמים את האונס: המשטרה, המצלמות הנסתרות במרחב הציבורי, האנס, מצלמות הטלפון, והעדות הפכה להבל. להפך, הכל מקצין תוך שנועד להיות עדות, מוכל לתוך האימה, משרת את הנבלים הבאים. ההצעה של נוראלדין היא שלא תהיה עדות שהיה חולות, ודאי עבורנו, בישראל, היא כמעט בלתי נסבלת ואני מנסה לחשוב עליה, להשוות. נוראלדין מציע תיעוד דיספונקציונאלי, כלומר כזה שמבקש להנכיח דבר מה כדי שיושמד כמו גם להרחיב את הסדק שבין אסקפיזם לאקטיביזם לקראת משהו חדש, אחר".
ככל שהתארכה שהותו של מוסא וחבריו בחולות, החל הצילום לשרת מטרה נוספת. "התחלתי לנסות להוציא את החבר'ה מהמתקן החוצה", הוא מספר. "רציתי למשוך אנשים מתחת לשמיכות, הם היו בדיכאון והתחילו להרגיש כמו קורבנות, עד שגם הסוהרים ואנשי השב"ס התחילו להתייחס אליהם כקורבנות. התחלתי לצאת ולהסתובב בנופי ניצנה בחולות ולצלם כל מיני דברים קטנים שאף אחד לא שם לב אליהם. אבל יפים. אחרי זה, כשהייתי חוזר בלילה ועושה מצגת לכל החבר'ה, הם היו מתלהבים ושואלים איפה צילמתי. למחרת הם כבר היו באים איתי. ככה הייתי מוציא כל הזמן אנשים עד שכל המתקן היה בחוץ".
הזדמנויות קטנות לצייר
אפוורקי טעמה יושב על הגג באברהם הוסטל סמוך לעבודות הרכבת הקלה ברחוב יהודה הלוי. הרוח חזקה, והוא נאלץ להדליק מחדש בכל כמה שניות את הסיגריה שגלגל. מעליו מתנפנפים שני דגלי ישראל, קיצוניים בגודלם. מתחתיו, בקומת המרתף, תלויות עבודות שלו כחלק מתערוכת "פליטים" המגנה את הגירוש. בניגוד לתערוכות קודמות שבהן השתתף, הפעם הוא לא התקשר לאמו באריתריאה כדי לספר לה. "הסיפור של התערוכה הזאת לא כל כך טוב, זה קצת עצוב", אומר בייאוש טעמה, בן 39. "זה אמנם דבר נחמד, להראות למה אתה מתנגד, אבל היה צריך שאנשים יבואו רק לבלות ולראות יופי, סתם ככה".
הציור הראשון שמציג טעמה בתערוכה מדמה נמר על רקע קנבס לבן. השני הוא קולאז' של גורילה חושפת שיניים. לדבריו של טעמה, רק בשנים האחרונות החל להבין למה הוא מצייר בעיקר חיות. "הן חופשיות. אפילו כשאתה מחזיק אותן איתך, הן עדיין חיות איך שהן רוצות". בעוד הישראלי הממוצע אינו נוטה לחוות אדם עם מכחול כאיום, טעמה למד בשלב מוקדם מאוד בחייו שיש דחפים יצירתיים שמוטב שידכא. "במשך 26 שנה גדלתי תחת משטר דיקטטורי", הוא מספר. "שם, במקום שבו היה אסור אפילו לחשוב, נולדתי עם הרצון לצייר ועשיתי את זה בכל מקום: על קירות, דלתות, בגדים. תמיד כעסו עליי, וכשגדלתי התחילו לעצור אותי ואז התחלתי לעצור גם את עצמי".
בכל זאת מצא תמיד טעמה הזדמנות לצייר, קטנה ככל שתהיה, אפילו במהלך שמונה שנים של שירות בצבא באריתריאה. "הרבה ציפורים ציירתי אז, בכל רגע שישבתי", הוא אומר. "בן אדם שמצייר ציפור רוצה לעוף. הרבה חברים מהצבא גם ביקשו ממני שאצייר להם סוסים עם כנפיים עם עט על העור כדי שיעשו על זה קעקוע. זה היה הקנבס שלי".
המפנה החל כשהחליט טעמה לברוח לסודן. לילה אחד – כשהבין שגם אחרי שמונה שנים השחרור שלו מצבא אריתריאה אינו נראה באופק – הוא שהה שם במשך שנה, שלדבריו נראתה לו כמו יום. "לא חשבתי על אמנות, רק איפה לדרוך, איפה לישון, איפה למצוא מים ואוכל. משם הגעתי למצרים, אבל היו להם בעיות עם הסודנים שהמשטרה ומשרד הפנים היו מענים. לא היינו יוצאים החוצה כי פחדנו שהצבע שלנו יסכן אותנו".
רק לפני שלוש שנים וחצי הוא שב לצייר, בעקבות מפגש עם מתנדבים מטעם ארגון העובדים מען בחיפה שעסקו באמנות ובאוצרות. "הם לימדו אותי אנגלית ועברית, והם ממש אהבו ציורים שעשיתי במחברות שלי", הוא מספר. באמצעותם הוא הגיע לאמן חיפאי שנתן לו גישה לסטודיו שלו פעמיים בשבוע. "היה לי נחמד איתו, אבל יותר מזה, זה היה המקום שרציתי לחיות בו", הוא אומר, "הבית שלו, המקום שלו, הסטודיו עם כל הבלגן והפסלים והצבעים הזרוקים, בעיניי זה היה המקום הכי מדהים שיש, אבל זה היה לזמן קצר".
באותה התקופה נעצר טעמה חסר המעמד והמסמכים ונכלא, אולם הוא אזר אומץ וניצל הזדמנות שבה נשיאת שנקר יולי תמיר ביקרה בתערוכה "לחם ושושנים" בחולות וניגש אליה. התוצאה של השיחה הייתה הרשמה ל־28 שיעורי עיצוב גרפי בשנקר, אליהם קיבל אישור יציאה מיוחד. "במשך 28 שבועות, חצי מהזמן שהייתי בכלא, נסעתי לשם פעם בשבוע", הוא אומר ומחייך, "במקום שהם ישברו אותי אני השתמשתי בהם".
בימים אלה הוא לומד אמנות במנשר אך מתקשה להתרכז בלימודים. "אני רואה שאנשים לוקחים את המשחק של נתניהו ברצינות", הוא אומר, "הם סובלים מזה, הם נשברים וזה משפיע גם עליי".
"זה לא מקרה שנוראלדין וגם אפוורקי יכלו להתעסק במה שמעניין אותם דווקא במתקן כליאה", אומרת האמנית, האוצרת והפעילה החברתית סיגל קוק אביבי, שהכירה בין מוסא להיימן לאחר שראתה תמונות שצילם בעת ביקור בחולות. "הם לא באו ממדינה מסודרת אלא גדלו באזור מלחמה. אלה לא אמנים שברחו כפליטים, אלא קודם כל פליטים שעובדים מבוקר עד לילה", היא מוסיפה.
עם זאת חשוב לקוק אביבי להדגיש כי בעוד שהיא תומכת באמנות שנוצרת על ידי פליטים, היא מסתייגת מעבודות שנעשות "כביכול למען הפליטים", כדבריה. "יש כל מיני פרויקטים שבמסגרתם מצלמים פליטים ובעצם הופכים אותם לאובייקטים", היא אומרת, "לכן סירבתי לשלב אמנים ישראלים בפרויקטים של פליטים", היא מוסיפה, "התפקיד שלנו, בין השאר, הוא לפתוח להם את הדלת לעוד אפשרויות, והכי חשוב לי להתבונן על העבודות שלהם ולא עליהם כפליטים, לכן תמיד כשמורות שואלות אותי על איך אפשר לצלם פליטים, אני אומרת להן 'לא, תנו להם את המצלמה'".
לסרוג מתחת לגלריה
אם עצם היצירה במצבם ובמעמדם של מוסא וטעמה מעוררת הערצה, הרי שאצל אחברת אברה מדובר כמעט בפלא. אברה, בת 36 מאריתריאה, היא אם חד הורית לשלושה ילדים: נער בן 14 וחצי שנותר באריתריאה ושתי ילדות שנולדו בארץ, בנות 7 וחצי ו־6. אברה, שעובדת במשך היום בניקיון, חברה מאז שנת 2011 בקולקטיב קוצ'ינטה המאגד נשים מבקשות מקלט שסורגות סלים צבעוניים. את העבודה על הסלים היא עושה בלילות, כשבנותיה ישנות. "אני שמה מוזיקה ויושבת וסורגת. זה מרגיע אותי", היא אומרת, "הצבעים משמחים אותי. אני אוהבת לסרוג ברוגע, אבל לפעמים אין זמן ואני כל כך עייפה".
האוצרת סנדרה וייל, המרבה לעסוק בפוליטיקה ובמפגשים בין יהודים, פלסטינים ופליטים בעבודותיה, מסבירה כי כיום אין כמעט פליטים העוסקים באמנות במובן הצר של המילה, עקב היותם עסוקים במלחמת הישרדות תמידית. "יש אנשים יצירתיים שפשוט לא יכולים ליצור", היא אומרת. "למשל, אילולא מיכל היימן, לנוראלדין לא הייתה לא הזדמנות הזדמנות להציג את העבודות שלו, את הלוקסוס יש רק לנו. כדי שזה יקרה צריך את הישראלים שקודם כל ייתנו להם את היכולת לא להיאבק כדי לשרוד. הם כולם נאבקים. יש לי חבר שהוא אדריכל ובחרטום עיצב מרכז אמנות, אבל כאן הוא עובד בבית אבות ובגלידרייה. אין לו ממש פנאי ליצור".
עם זאת וייל אומרת כי האמנות שבה יכולים לעסוק פליטים מאפשרת להם להתפרנס, כמו למשל במקרה של קוצ'ינטה. "אני מכירה גם אישה שמציירת ציורי חינה באירועים וכך יוצרת וגם מרוויחה מעט כסף", היא מוסיפה.
למרות כל זאת וייל מוסיפה כי עדיין מוקדם להבין את ההשפעה של הפליטים על האמנות הישראלית. "כל התרבות בדרום העיר היום מושפעת מהפליטים, הכוח שלהם משפיע גם אם הם לא אמנים", היא אומרת, "קוצ'ינטה למשל הוא מיזם מדהים, כי הן יושבות בין חללי הסטודיו של כל האמנים הכי גדולים ומול גלריה רוזנפלד. זויה צ'רקסקי שעובדת מעליהן תלתה אצלן שתי עבודות שלה והן עובדות איתן ברקע, את מידת הכוח וההשפעה של הפליטים על האמנות נבין רק בעוד כמה שנים".
מנגד, וייל משווה את מצבם של פליטים יוצרים לזה של אמנים שהיגרו למדינות שמאפשרות להם לחיות בכבוד. "יש היום באירופה הרבה אמנים שהגיעו כפליטים מסוריה", היא אומרת. "אני לא חושבת שכולם עוסקים ומתפרנסים רק מאמנות, אבל לפחות מתאפשר להם לחיות בכבוד ונשאר להם מעט פנאי לעסוק בזה".
בעוד שחלק מהסלים של קוצ'ינטה נמכרים כחפצי נוי, באחרונה החלו הנשים לסרוג פריטים שמשמשים כמיצגים סטטיים מלאי צבע ומורכבות. אחד מהם – פסיפס שנעשה עם האמנית מיה שון – הוצג בתחילת השנה בשדרות רוטשילד, ונשות הקולקטיב יכינו פסיפס נוסף בעבודה משותפת עם המבקרים ביריד צבע טרי שנפתח השבוע. בפרויקט אחר סרגה אברה סל ענקי ומעוטר בגובה של כמעט 170 ס"מ שמספר את סיפור חייה עד לרגע הנוכחי. לצד אברה והאמן גיל יפמן יצרו עוד ארבע נשים סלים בגובהן – כולם מספרים את התלאות שעברו עד שהגיעו לישראל. הסלים מוצגים בימים אלה בתערוכה קבוצתית בגלריה רונלד פלדמן בניו יורק, שעוסקת באלימות כלפי נשים בשואה ובמקרי ג'נוסייד אחרים.
"לקח לי ארבעה חודשים לסרוג את הסל", היא מספרת, "הסל גדול וכבד מאוד והייתי צריכה לסחוב אותו בעגלה קטנה. הסל שלי מספר את הסיפור שלי – מסע שלא נגמר. כאן בישראל החיים מלאי סבל ואין לי בית. אני יודעת שאני חייבת להמשיך את המסע, להמשיך לנדוד, אבל אני לא יודעת לאן ומה העתיד יביא".
לדבריה של אברה תחתית הסל כהה כי תחילת חייה היו קשים במיוחד – היא חותנה כשהייתה רק בת 15 וילדה מיד לאחר מכן. לישראל היא הגיעה דרך סיני, "בדרך איומה". חלקו העליון של הסל מעוטר בפרחים צבעוניים שנסרגו אל תוך הדוגמה, כחלק מהחזון של אברה לעתיד מלא אושר ורוגע שבו תתיישב סוף סוף. "סרגתי גם שמש שמסמלת חיים חדשים, כדי שהחיים יהיו מלאי אור ושלא אהיה עוד באפלה".
בינתיים, למרבה הצער, עליה להסתפק בפחות. "החיים בארץ קשים מאוד", היא אומרת. "אני נאבקת כדי לשרוד ולשלם חשבונות, לשלם על הגן ואת שכר הדירה. יש לי הרבה לחצים וחרדות. קשה לי גם כאם חד הורית, בייחוד עם המסים הגבוהים שהמדינה לוקחת מאיתנו – 20 אחוז מהמשכורת שצריך לשים בפיקדון".
בינתיים העבודה בקוצ'ינטה מסייעת לה להתפרנס, ויותר מכך: "זה הבית שלי כאן, המשפחה שלי, כמו אימא ואבא ואחות. זה נותן לי כוח".
רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד