אנחנו, יש לנו חיים

שישי לפנות ערב, השמש כמעט כמעט שוקעת,
ושני ילדים הולכים עם כדורגל ביד: בני שמונה, תשע, לא יותר, מאחרים לקידוש ויודעים את זה, הולכים לקבל על הראש מאבא, אולי אפילו איזו סטירה חינוכית, גם את זה הם יודעים, אבל הם נכנסו לאיזור הקסם הזה – יותר מדי מאחרים בשביל לרוץ מהר ולהגיע בזמן, אך לא מספיק כדי שזה ידאיג מישהו בבית. ובאיזור העמום הזה, שהכל יכול לקרות בו, שני חברים הולכים במעגלים בגינה ההולכת ומחשיכה, ומדברים, ומדברים, ואין זמן ואין שעון ואין לאן למהר כי ממילא כבר איחרו, והגינה ריקה חוץ מאדם אחד מבוגר שיושב בספסל ומביט בהם ושוקל אם לא הגיע הזמן לקום בעצמו ולחזור הביתה, אבל אם הילדים יכולים אז למה לא הוא, במיוחד שהוא מאוד מזדהה עם הנושא הכללי שהטריד את הילדים: נשים. וספציפית,

ילדה מהכיתה שלהם ושמה שיראל, שזה עתה שיחקה איתם כדורגל, ושמה להם שלושה גולים, והילד הקטן יותר (והנסער מבין שניהם – הוא היה השוער, ולא רק שספג שלושה שערים מבת, אחד מהם היא הכניסה לו בין הרגליים), אומר: "היא יודעת תרגילים, זאתי!"

"בסדר," מנסה להרגיע הילד הגבוה, קול ההגיון בדיון הזה. "אבא שלה מלמד אותה."
"זה תרגילים של מקצוענים," אומר הקטן ומנסה לא לבכות. "זה לא פייר!"
"טוב, זה בגלל שהיא… היא…"
"מה?" נתלה הקטן בסיכוי לקבל תשובה מרגיעה.
"היא – אין לה חיים!" מכריז הגדול. ומרגיש מיד שעלה על טיעון מנצח, וחוזר עליו: "אין לה חיים, זאתי."
"מה זאת אומרת," שואל הילד הקטן, כולו תקווה.
"היא כל היום היא מתאמנת. אבא שלה מאמן אותה, והיא בחוג כדורגל במתנ"ס, ואח שלה במכבי, ובבית ספר  היא משחקת בהפסקות – כל החיים שלה זה כדורגל! אנחנו יש לנו חיים," – סיכם את נאום התביעה – "היא, מה?"
"אין לה חיים," חזר הקטן על הביטוי החדש, טועם אותו, מתענג עליו, חש את עוצמת ההקלה: אמנם חטף גול בין הרגליים מילדה, אבל ילדה ש – "אין לה חיים, אה?"
"רק כדורגל כדורגל כדורגל!" עונה לו חברו, אבל בעודו מנסה לחתום את הדיון, עננה מחודשת מאיימת לגזול ממנו את הניצחון הסוקרטי:
"אבל," אומר הקטן, "היא גם טובה בלימודים."
"מה?"
"היא טובה בחשבון, ואנגלית, ומולדת – היא יודעת המון ארצות."
"כן…" נאלץ הגבוה להסכים, "אבל – "
"יש לה מאה מאה מאה, כל מבחן. נגיד ברצח רבין – היא ידעה מי הרוצח!"
"וואלה…"
"היא גם בספריה, כל יום. חורשת. לומדת מספרים שבכלל אין בבית ספר."
"אתה רואה?!" אמר הגדול בניצחון, "מה אמרתי? אין לה חיים!"
"מה זאת אומרת?"
"גם כל היום בכדורגל, גם חורשת בספריה – זה חיים?"
"לא, אה?"
"אנחנו," סגר הגדול את הטיעון, "יש לנו חיים."
ובזה כמעט נחתם הדיון, רק שהקטן נצרך עוד להבהרה קטנה אחת: "אבל מה החיים שלנו? מה יש לנו?"
"אנחנו…" אמר הגדול וחשש שהנה הוא מסתבך שוב, "אנחנו – אנחנו יש לנו חברים."
"נכון. מי?"
"אחד את השני, מה."
"נכון," אמר הקטן.
"ואנחנו עושים דברים של חברים."
"נכון. מה?"
"מדברים, וזה."
"נכון!" אמר הקטן והקפיץ את הכדור בהתרגשות.
והגדול, בטוח בנצחונו, הסיט מיד את הנושא: "יאללה, תרים לראש!"
והקטן הרים לנגיחה, שהגדול פיספס, והכדור נחת לרגלי. זרקתי אותו אליהם, בחזרה. הגדול עצר אותו עם החזה, והשתלט עליו עם הרגל והביט בי. "סליחה, אדוני?!" הוא קרא.
"מה?" אמרתי.
"אתה יודע אולי אם נכנסה שבת?"
מסביב היה חושך מוחלט. "נראה לי," אמרתי בלי להתחייב.
"וואי," אמר הגדול לקטן, "אבא שלי יהרוג אותי."
"גם שלי," אמר הקטן.
"טוב ביי," אמר הגדול, ודפק ריצה לכיוון הנגדי.
"ביי!" אמר הקטן והחל לרוץ גם הוא, ועד מהרה נעלמו שניהם, ונשארתי לבד בגינה החשוכה.