אני הערבי מסרטון הנשיקות הוויראלי של טיים אאוט

"הכל יהיה בסדר. עשית את הדבר הנכון", אני מאשר לעצמי, ומחייך. אני מלא בביקורת עצמית, ובמצב כזה, לפעמים תוספת מכיוון העולם החיצון יכולה להשפיע קשות. בשישי בבוקר בשבוע שעבר, עלה סרטון "הנשיקה האסורה" לעמוד הפייסבוק של טיים אאוט. כמעט מיד החלו התגובות לזרום. וגל השנאה שהכה בין התגובות כמו סירחון, היה כה עז, שאפילו אותי – למוד ניסיון, לצערי – הוא הצליח להפתיע. קהל השונאים, בדומה למתנשקים עצמם, נחלק לשניים: היהודים, והערבים. בין היהודים, היו שכמובן טענו שהבחורות בסרטון כלל לא ערביות, או שאם הן ערביות – אז הן לא מוסלמיות. והיה גם הצד הערבי. מה לא שמעתי, מה לא ראיתי. מתמונות של דמויות "איש משפחה" מקיאים את נשמתם (זה לא מצחיק, זו הסתה), ועד לקריאה להחרים משתתפים בסרטון או לפגוע בהם – כולל בי עצמי.

צפו בסרטון הנשיקות של טיים אאוט

וגם: כך הגיבו לסרטון הנשיקות בעולם

נסרין גנדור וערן ג. צינמון (צילום: איליה מלניקוב)

על פי דרכינו, זיזו, ניסרין, בודהה וכל מי שהשתתף בסרטון מהצד שלנו, הערבי – בחר במחאה הכי אפקטיבית שהיינו יכולים להשתייך אליה. בלי לפחד, בעטנו למשרד החינוך בבטן הרכה. גרמנו לכל העולם להתעניין, להכיר, להתרגש. יכול להיות שזה לא ישנה כלום מבחינה מדינית. נכון. אבל די לנו בקומץ הזה, אפילו אם זה רק עשרה אנשים, ששינו את דעתם, שזה נגע בהם, כדי להתחיל משהו חדש בעולם. לא אשקר – המילים פוגעות והטוקבקים שוברים אותך. אבל אני משוכנע, באמת, שיום יבוא – ואותם עשרה יהפכו לעשרים, והעשרים לשלושים, והשלושים לשלוש מאות, אולי לרבבות אלפים. אנחנו החלוצים. כמעט שבעים שנה המדינה קיימת, ולא ראינו קבוצה של ערבים ויהודים מתנים כזו חיבה, ומתנשקים. אולי בעוד שבעים שנה, אולי לא בימי חיינו – יום אחד נהיה הרוב. אולי מישהו אפילו יזכור איפה כל זה התחיל.