הגעתי למיצב הזיכרון "אני ואחי.ותי" ב"אנו – מוזיאון העם היהודי". כבר בכניסה ניצב מולי מבנה שהזכיר לי את עמודי שמשון, רגע לפני שמוטט אותם בשתי ידיו ומסר את נפשו למען עמו. משם פסעתי פנימה, אל תוך בטן השכול. המיצב, פרי שיתוף פעולה של עמותת "האחים שלנו" עם "אנו – מוזיאון העם היהודי" ובתמיכת משרד התרבות והספורט, מעניק במה ל-78 אחים ואחיות שכולים, בני 18 עד 88. הם מגיעים מתקופות שונות של השכול הישראלי – ממלחמת יום הכיפורים ומלחמות לבנון, דרך מבצע צוק איתן ופיגועי איבה ועד 7 באוקטובר, מסיבת הנובה ומלחמת חרבות ברזל. כל אחד מהם מניח כאן את הסיפור שלו.
>> כחול עמוק, אושר פרוע וזיכרון חי: 14 תערוכות לסופ"ש

לאורך הדרך נחשפתי לקולותיהם ולכתביהם של האחים והאחיות. שגרת היומיום, שיחות החולין והזיכרונות הקטנים קיבלו בעיניי תוקף של הילת קודש, מעין ערך עליון לחיים שהיו ואינם. הטקסטים האישיים נכתבו בידי האחים והאחיות עצמם ונערכו ברגישות בידי הדסה בן ארי, סער גמזו וחנוך טאיר, תוך שמירה על הקול האישי והאותנטי של כל אחד מהם.

בתוך כל הסיפורים האלה פגשתי את יפית נרבט, אחותו השכולה של סמל צביקה נרבט ז"ל, לוחם גבעתי שנפל בפיגוע ליד כפר דרום בשנת 1995. היא סיפרה לי על מקומם של האחים השכולים, שלרוב נשארים שקופים וממשיכים לשאת באחריות למשפחותיהם. עוד בטרם שאלתי אותה על עיסוקה, קראתי בעיניה שהיא למדה להמיר את הכאב ביצירה ובחיים.

התערוכה במוזיאון "אנו"המפגש איתה חידד עבורי משהו שלא תמיד מדברים עליו כשמדברים על שכול. האחים השכולים גדלו לצד הנופלים, חלקו איתם סודות, משחקים וחלומות ילדות, וכעת הם נושאים איתם גם את הזיכרונות וגם את האחריות להמשיך את מה שהיה משותף ומאחד. הגעגוע לאח שאיננו הופך לחלק מחייהם, לצד מחויבות שקטה להמשיך לחיות גם בשבילו.

ככל שעברתי בין הסיפורים, הלך ונבנה מולי פסיפס אנושי של כאב, חוסן ובחירה בחיים ובהמשכיות. כל אחד מהם שונה, כל משפחה נושאת את הכאב שלה באופן אחר, אבל בתוך החלל הזה נוצר ביניהם חיבור כמעט בלתי נראה. אולי זו גם הסיבה שהמיצב מצליח לגעת לא רק במי שחוו שכול מקרוב.

יש רגעים שבהם המילים הגדולות חסרות אונים מול עוצמת הכאב, ונשאר רק פצע חי ושותת. דווקא משום כך הרגשתי שהמיצב אינו מסתפק בהצגת האובדן, אלא מחזיר את האדם אל מרכז הסיפור. הטקסטים והעדויות אינם תוספת ליצירות האמנות, והיצירות אינן רק רקע לסיפורים. הם מתקיימים זה לצד זה, נפגשים בתוך החלל ויוצרים חוויה שבה הזיכרון הפרטי מקבל ממד משותף.

משם המשכתי אל המרחבים האמנותיים, שבהם הרגשתי כיצד הכאב הופך לחומר נושם. במיצב המונומנטלי "קריאת הברזל" מציב האמן הרב-תחומי גיל נמט מוטות מתכת מצטלבים ומתמרים כלפי מעלה, המדמים יער חרוך וסוער. בעיניי, הברזל הופך כאן לביטוי של געגוע, כבוד ונצחיות. לצדו מוצגת עבודת וידאו-ארט וסאונד של נמט, המלווה בפעימות לב ובמנגינה אורגנית, שעצרה אותי לרגע והזכירה לי שהמעבר בין אובדן לחיים הוא מעגל אינסופי. על הניהול האמנותי והכוריאוגרפיה אחראי לירן מיכאלי. המוזיקה המקורית שלו נכתבה והולחנה בידי גיל נמט, שאחראי גם על הצילום והעריכה.

בתוך אותו רצף אמנותי פגשתי גם את ציוריו של אליסף מיארה, שנוצרו במקור על גבי מיגוניות בעוטף עזה. הנופים, השדות והחמניות הכפופות שעל הקירות ממשיכים את התנועה שבין כאב לחיים ומבקשים להצמיח מתוך האפר אור חדש. כך הם אינם עומדים כפרק נפרד במיצב, אלא משתלבים בתוך אותו מסע בין הזיכרונות האישיים לבין הניסיון להפוך אותם לצורה, לצבע ולחומר.

ואז נעצרתי מול עבודת הזכוכית של האמנית בלה עדי אנטס, "השתתפות החסרה". על קיר זכוכית ענק ניצבות שתי דמויות אדם בגודל טבעי. הראשונה שלמה וברורה, והשנייה מתפרקת, מתפוגגת ונעלמת לתוך שכבת זכוכית חלבית. העבודה נגעה אצלי בעצבים החשופים ביותר של השכול – הנוכחות וההיעדרות שמתקיימות בו-זמנית. התקרבתי אל קיר הזכוכית, וההשתקפות שלי התמזגה לרגע עם הדמות החסרה ומילאה בגופי את החלל שנפער.

לקראת סוף הביקור מצאתי את עצמי חושב על הישראליות. הישראליות היפה, זו שלעתים נדמה לנו שטבעה בתוך הציניות, הפילוג והרעש היומיומי, התגלתה בפניי כאן דווקא מתוך נקודת המשבר העמוקה ביותר. המפגש עם האחים והאחיות הזכיר לי שהחברה הישראלית אינה עשויה מחומר אחיד, אבל עדיין מחוברת בערבות הדדית. מכל קצוות הקשת פגשתי אנשים שבוחרים שלא להתכנס רק בכאב הפרטי שלהם, אלא להפוך את האובדן למגדלור של ביחד.

המיצב "אני ואחי.ותי" יוצג ב"אנו – מוזיאון העם היהודי" עד יום ראשון, 4.10.2026. באותו ערב יתקיים אירוע הנעילה, שאליו מוזמנים האחים והאחיות השכולים ובני משפחותיהם.

יהודה רחנייב הוא כתב תרבות, אוצר אמנות ואיש תקשורת. הוא מגיש את התוכנית "תיבת פנדורה עם יהודה רחנייב", העוסקת באמנות פלסטית, ופועל כיזם תרבות לקידום התרבות הישראלית.

• תערוכה
• ביקורת
• שבעה באוקטובר