החדש של הקליק יעצבן אתכם, וטוב שכך

אין דרך אחרת להגיד את זה: "אני לא בפסקול" מעצבן. לא מפני שהוא רע, אלא מכיוון שהוא יוצר אפקט שמעט מאוד אלבומים יצרו כאן בשנים האחרונות – הוא גורם למאזין לזוז בחוסר נוחות. אפשר להסכים עם האמירות הקשות, לחלוק על הנאיביות הקלה שזולגת מהטקסטים או לקבוע בנחרצות שמקומם של הקליק בברלין, אבל מה שבטוח הוא שזה אלבום שאי אפשר להישאר אדישים אליו. 32 שנה עברו מאז אלבומם הקודם; ולדני דותן, אלי אברמוב, עובד אפרת והמתופף החדש עודד פרח אין פריבילגיה להיות נחמדים.

קטע הנושא של האלבום הוא אנטי המנון לנכסי צאן הברזל הלאומיים. בשתיים וחצי דקות של גאראז' סמיך ואגרסיבי. "מת להשתמט" נשמע תחילה ילדותי ומגוחך, אך בהאזנה חוזרת הוא מעורר מחשבה, בזכות הקונפליקט שהוא יוצר בין מילוי המחויבויות שלנו כאזרחים לבין קידוש הערכים המקובלים בחברה: להעלים מס זה סבבה, אך לגעת בשואה או לחתור נגד הכיבוש זה כבר סיפור אחר. "החוזה שלי עם הארץ" ממשיך באותו קו תוקפני. הטקסטים פשוטים אך ישירים וחותרים באנרגיה גבוהה תחת כמה מהסממנים הקולקטיביים שכביכול מאחדים אותנו, אך בעצם מנוונים אותנו כחברה וכאינדיבידואלים.

יש באלבום גם כמה שירים שהלהקה סוחבת עוד מהאיחוד הקודם שלה ב־2004, שעומדים, לטוב ולרע, במבחן הזמן. "המסיבה של ישראל" בולט בזכות ההפקה המדויקת של אלי אברמוב הכוללת אווירה מורבידית וגרוטסקית על רקע צלילי דיסקו סוער ונגיעות אלקטרוניות. "בין הקברים לפרברים", המנתץ את מה שנותר מאשליות מעמד הביניים, יוצר קונטרסט כאוטי בין הטקסט לעיבוד שמקבל נפח תחת ידיו של פרח, אשר נכנס לנעליו הגדולות של ז'אן ז'אק גולדברג (שהלך לעולמו לפני תשע שנים). הבחירה בפרח כיורשו של גולדברג מסתמנת כבול פגיעה: לגולדברג יש מורשת גדולה, אך הוא היה מתופף מונוטוני ומוגבל יחסית מבחינה טכנית. פרח מעניק יותר טמפו לסאונד הבסיסי של הקליק, ומוסיף חיים לחטיבת הקצב המשותפת לצד הבס של עובד אפרת, שנשמע הדוק מאי פעם.

"אתה לא יודע אם זאת ההתחלה, לזמן אין סימן", שר דותן ב"סוף המסע". אך "אני לא בפסקול" רחוק מלהיות אלבום פרידה מתרפק, זהו מניפסט זועם על הווה מטריד ועתיד שנראה מבהיל במיוחד. בתקופה שבה מנסים לעקר את הדיון ואת הביקורת מהתרבות, הקליק נשמעים רלוונטיים מאי פעם ומציגים כתב אישום חמור ביותר. הם אולי כבר לא יעשו פה את המהפכה שתמיד חלמו עליה, אך הם עדיין מעניקים קול לאמירות חשובות שצריכות להישמע כאן. בימינו זה לא מעט.

השורה התחתונה: מישהו שלח כבר עותק למירי רגב?