ממש בהתחלה, על רקע הלוגואים של חברות ההפקה, נשמעים צלילים חוזרים של חריקות ואז התנשמויות. מתקבל רושם שמדובר בסקס, אבל אז מופיעה התמונה הראשונה ומתברר שאנחנו בתליה ציבורית, ושהנשימות הן חרחורי המוות של הקורבן המיטלטל על החבל. הילדה קתרין ארנשו נוכחת באירוע כצופה – במאה ה-18 זה נחשב בידור להמונים. הסצנה מציעה אפיון ראשוני שלה כילדה פוחזת וחסרת פחד, אך יותר מכך מטרתה לייצר קשר בין סקס למוות, תמה שתוביל את הסרט עד סופו.

>> אף אחד לא עושה סאטירה אנטי תאגידית מדממת כמו הקוריאנים
>> "על כלבים ואנשים": שבעה באוקטובר מעולם לא הרגיש קרוב כל כך
>> האישה שלנו באוסקר: הסרט על נועם שוסטר אליאסי – לצפייה חינם

זאת פתיחה מרשימה לסרט, ואחת הסצנות הטובות הבודדות בו. בסרטה השלישי, אחרי "צעירה מבטיחה" הנהדר ו"סלטברן" הפחות מוצלח, אמרלד פנל החליטה לעשות מה שעשו במאיות רבות לפניה – להציע עיבוד עדכני לאחת הקלאסיקות הגדולות של ספרות הנשים, שכבר עובדו למסך על ידי במאים גברים, וכך לנכס אותן מחדש. פנל היא לא הבמאית הראשונה שבחרה ב"אנקת גבהים". ב-2011 הרומן הגותי של אמילי ברונטה עובד על ידי אנדריאה ארנולד, שיצרה גרסה בראשיתית – טובלת בבוץ, מוארת בתאורה טבעית, נטולת מוזיקה, וקשובה לרעשי הרוח, הגשם והחרקים. הגישה היתה מעניינת, אבל הסרט לא לגמרי עבד בגלל ליהוק שגוי של הית'קליף (אני לא מתכוונת להיותו שחור, אלא להיותו שחקן חיוור).

פנל בחרה בגישה שונה לחלוטין – מבחינה סגנונית ניכר שהיא הושפעה מאוד מגיירמו דל טורו (אף שהיא עצמה נקבה בשמות אחרים), וכמה סטים נראים כאילו הורמו מ"פרנקנשטיין". אבל גם היא נופלת בעיקר בגלל ליהוק שגוי. קמפיין השיווק של הסרט ניסה למכור לנו את מרגו רובי וג'ייקוב אלורדי כזוג הכי לוהט בתולדות הזיווגים הלוהטים. אבל על המסך לא קורה ביניהם כלום – הערגה ההדדית רק מסומנת. כשהית'קליף צופה בקתרין מאוננת בין הסלעים ואז מפתיע אותה ותופס את שמלתה, זה לא סקסי, זה סתם גס. מאוחר יותר בסרט הם עושים סקס בכמויות, " (בלי קשר לזה שהסרט נפרד לחלוטין מהספר).

הבעיה לא מתחילה שם. מלכתחילה מרגו רובי בת ה-35 והמאוד בלונדינית אינה מתאימה לתפקיד הנערה הסוערת (שבספר גילה המקסימלי הוא 18 או 19) עם הנשמה האפלה שהורסת את חייה במו ידיה. חוסר ההתאמה הזה עורר צקצוקים כבר ב-2024 כשדבר ההפקה פורסם. קיוויתי שפנל יודעת מה היא עושה, אך עם כל הרצון הטוב, רובי – שחקנית שאני מאוד מחבבת בדרך כלל – מגישה הופעה מוחצנת ומלאכותית, ולרגע לא קניתי אותה כבת כפר פרועה (הופעתה של ג'סי בקלי ב"המנט" מזכירה יותר את קתרין ארנשו הספרותית). יש לציין שרובי הפיקה את שני הסרטים הקודמים של פנל, שבהם לא הופיעה בעצמה, ואף שהעיבוד החדש הוא יוזמה של פנל, אני מתקשה להאמין שרובי היתה הבחירה הראשונה שלה אלמלא קשרי העבודה בין השתיים.

אלורדי ניחן במראה הנכון לתפקיד – אם כי ברוח הזמן יש שטרחו לציין שבספר הית'קליף תואר כבעל עור כהה, כלומר הוא עשוי להיות צועני או בן תערובת – אבל הופעתו סתמית למדי. נוסף לכך, הוא צעיר מרובי בשבע שנים, וזה ניכר (סליחה על הדקדקנות, אבל הית'קליף וקתרין גדלים יחדיו, והם אמורים להיות בני אותו גיל). אוון קופר, הילד המשגע מ"התבגרות", מגלם את הית'קליף בצעירותו ומצליח להיכנס ללב בזמן המסך הקצר שלו.

שתי ההופעות הבוגרות הכי מגובשות ומעניינות בסרט הן של אליסון אוליבר (מהסדרה "משימה") כאיזבלה לינטון הנאיבית שמתאהבת לאסונה בהית'קליף, ומרטין קלונס בתפקיד אביה השתיין והאלים של קתרין שסובל מפרצי טוב לב – דמות שבעצם מאחדת שתי דמויות מהספר. הונג צ'או ("הלוויתן") טובה למדי כבת הלוויה נלי, שבהדרגה מתגלה כנבל העיקרי של הסרט, וזאת למרות שדמותה לא פותחה מספיק כדי להצדיק את בחירותיה הנכלוליות. ואילו שאזאד לאטיף, שחקן ממוצא פקיסטני, חסר כל נוכחות בתפקיד הבעל העשיר אדגר לינטון, מה שהופך אותו לסתם עוד דוגמה לא מוצלחת לאופנה החדשה של ליהוק עיוור צבעים.

הסגנון החזותי של הסרט, כאמור, מאוד מודגש, עם פרצי צבע אדום בגוון האהוב על דל טורו. יש כאן בחירה הצהרתית בשפה של אימה גותית, שאינה תואמת את אתרי ההתרחשות – כמו רצפה אדומה מדם בבית המהודר של אדגר לינטון. מה גם שפנל ויתרה לחלוטין על האלמנט העל טבעי שבספר – זה שקייט בוש כתבה עליו פעם שיר יפה. צ'ארלי XCX כתבה ומבצעת בפסקול שירים פחות יפים. רוצה לומר, רוב הרעיונות האנכרוניסטיים במתכוון של פנל הם חיקויים של הצעקה האחרונה בסרטים תקופתיים.

בכל זאת יש בסרט כמה רעיונות יפים, בעיקר דימויים חוזרים והדהודים שלהם. אחד מהם הוא ההקבלה בין הצלקות על גבו של הית'קליף, לפסים הנחרצים על גבה של קת'רין כשהיא עוטה מחוך במטרה לשדרג את מעמדה. גם דימוי ידו של הית'קליף שמגיחה מתחת למיטה ואוחזת ברגלה של קתרין הוא בעל פוטנציאל. הוא היה יכול לעבוד אם הסרט לא היה כל כך חלול מבחינה רגשית. פנל לא מתעלמת מהצדדים האגרסיביים והנקמניים בנפשותיהם של גיבוריה, אבל במקום לפתח את הפסיכולוגיה של הדמויות, היא מסמנת אותה בכמה התנהגויות מוקצנות מדי, ובשאר הזמן הסרט מתיימר לספר את "סיפור האהבה הגדול ביותר בכל הזמנים", ככתוב בטריילר. לא זאת היתה כוונת הסופרת.

2.5 כוכבים
Wuthering Heights בימוי: אמרלד פנל. עם מרגו רובי, ג'ייקוב אלורדי, מרטין קלונס. בריטניה 2026, 136 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע