הדוקו "אנשי הטלמרקטינג" של HBO אמנם נכשל, אבל סיים כמנצח

לפני כמה שנים, כשעוד חיפשתי את עצמי בעולמות הכתיבה, מצאתי את עצמי עם צורך עז למצוא עבודה, וזה לא היה ממש חשוב באיזו עבודה זאת תהיה, ואפילו לא כמה היא תשלם – העיקר להכניס את ליטרת הכסף שאני יכול. כתוצאה מכך התחלתי לעבוד במוקד קבלת הודעות, כלומר חברה שלוקחת הודעות עבור חברות שלא שמעו על וואטסאפ ביזנס. היה נדמה שכל אידיוט שרוצה לעבוד שם יכול, ומן הסתם לא השקעתי יותר מדי בעבודה שם. קיבלתי שיחות, לקחתי הודעות, לא התאמצתי יותר מדי להגיע למכסת ההודעות היומית, ובסופו של דבר עפתי משם על טיל ברגע שמצאתי עבודה חדשה וקצת יותר טובה.

בזמן הקצר שהייתי שם דיברתי בשם המון ארגונים: עמותות שמקבלות תרומות, עורכי דין, רופאים, חברות חילוץ – וזה לא הפתיע בכלל שהרוב המוחלט של לקוחות המוקד היו מהאוכלוסייה החרדית. ערב אחד, בעודי עוסק בסחר משאבים חשוב במשחק סוער וטלפוני של קטאן, אני מקבל שיחה מאישה שבוכה לי בטלפון. היא סיפרה שמישהו בביתה – לא ברור אם בעלה, אביה או כל קרוב אחר, שובר דברים בבית, ושהיא חייבת עזרה. הסברתי לה שאני רק לוקח הודעות, ומתוך הפאניקה אמרתי שאולי עדיף שתתקשר למשטרה. באותו הרגע הרגשתי את עיניה של מנהלת המשמרת ננעצות בעורפי, ומיד בתום השיחה היא לקחה אותי והסבירה לי שאנחנו לא מציעים לאנשים להזמין משטרה, לא משנה מה, כי זה לא התפקיד שלנו. אני זוכר איך אותה אישה נשמעה מבועתת בטלפון, את הצעקות והרעשים הלא סימפטיים ברקע, ואני רק פעלתי מתוך צד אנושי, שמסתבר שהייתי צריך להשאיר בבית.

ואז הגיעה "אנשי הטלמרקטינג", סדרת הדוקו החדשה של HBO, הכוללת עשרים שנות תיעוד של מוקד טלפוני השייך לחברה בשם CDG (קבוצה לפיתוח אזרחי), חברה שאולי מחזיקה בשם ממשלתי שנשמע חשוב, אבל בעיקר גורמת לאנשים לשפוך כסף רב לתרומות. בפועל, החברה בעיקר שומרת את רוב התרומות לעצמה. סם ליפמן-שטרן, אחד מיוצרי הסרט, היה נער בן ארבע עשרה עם מצלמה כשהתקבל לעבוד ב-CDG. הוא רק רצה להסתובב עם חברים שלו, לעשות גרפיטי, ולצלם את כולם עושים שטויות ומתנהגים כמו שילדים אוהבים. העיפו אותו מבית הספר, וההורים שלו הכריחו אותו להשיג עבודה, אך המקום היחיד שהיה מוכן להעסיק נער בן 14 בלי השכלה היה ה-CDG, שהעסיק בין היתר גם סוחרי סמים פעילים, אסירים משוחררים ושלל טיפוסים מפוקפקים. מקום עבודה טוב לנער.

במהלך עובדתו שם, החבר הכי טוב שלו בעבודה היה הנרקומן החביב פאט פאספס. במהלך השנים, המוקדנים הבינו שמשהו מסריח בחברה בה הם עובדים, והתחילו לעקוב אחר פעילותה. כשהבינו שהם נמצאים בליבו של בור החרא, הם נשבעו שיבוא יום והם יחשפו את הפעילות הזאת. בראשית הסדרה, בת שלוש הפרקים, פאספס הוצג בתור מגייס התרומות מספר אחת, כזה שמצליח לשאוב כסף גם כשהוא מעורפל מהרואין, ומעולף על העמדה שלו. ויש סיבה טובה להיותו כל כך מוצלח בזה: הוא הבן אדם הכי חביב שתיתקלו בו על מסך הטלוויזיה. במהלך הסדרה, פאספס עובר תהליך שיקום וגמילה הדרגתי, וממש אפשר לראות איך הוא לובש על עצמו את תפקיד העיתונאי העצמאי, למרות שהוא בסך הכול התחיל כנרקומן מוזר וחמוד ששם משקפי שמש לפני כל ריאיון. עד סוף הסדרה כבר אפשר היה לראות אותו הופך לעיתונאי ששואל שאלות נוקבות וקשות, לא מעט בהשארת עיתונות גרילה א-לה מייקל מור. 

הוא, וגם ליפמן-שטרן, נאלץ להתמודד גם עם אכזבות, והמפגש הקשה של הפנטזיות ההרואיות עם המציאות הצינית. למרות שהוא התקדם, השתפר ועבר מסע גיבור מרשים – וגם הרוויח חלק מארגז הכלים העיתונאי שנדרש כדי לתחקר הונאה בסדר גודל כזה – הוא לא מצליח להוביל לשינוי ממשי בחוקים. נפנוף מסנאטור זה כל מה שהצליח להשיג. אבל למרות העובדה שהם לא "ניצחו" את חברות הטלמרקטינג, זה עדיין לא הסוף. זה לא יכול להיות הסוף. בעקבות יציאת הסדרה כבר הכריזו ב-HBO על הפקת עונה נוספת, ועכשיו כשפאספס וליפמן-שטרן הם כבר עיתונאים מן המניין, זה הזמן לקצור פירות, ולהמשיך לחשוף את השחיתות מאחורי ארגוני התרומות. כי אם הם הצליחו להגיע לסנאטור עוד לפני שהעונה הראשונה יצאה, אולי בפעם הבאה הם יגיעו לבית הלבן.

כשצפיתי ב-"אנשי הטלמרקטינג" נזכרתי בתחושה הלא נעימה של לעבוד במקום שאתה יודע שלא אמור להתקיים, וגם באנשים שעבדו לצידי. עבדו שם אנשים קשי יום, מבוגרים, חרדים, דתיים, אמהות צעירות, אנשים שמבחינה סוציו-אקונומית לא רחוקים מהאנשים ב-CDG. יכולתי להזדהות עם הצורך להתפרנס בכל מחיר, עכשיו ומיד, וכשהנציגים בסדרה גייסו תרומות מאנשים לא יכולתי שלא לחשוב על "קבר רחל". קול ללא פנים שאומר לך דברים שאתה לא באמת יכול לבטוח בהם. למי שעבד במוקדים טלפוניים הסדרה הזאת כנראה תעורר אי נוחות. גם אם לא רימיתי אף אחד, מצאתי את עצמי תוהה אם אולי, לא במכוון, דווקא כן רימיתי מישהו – או שאולי היו שם דברים שפשוט עברו לי מתחת לרדאר. למי שלא מכיר את החוויה המוזרה הזו, זאת עדיין תהיה צפייה מעניינת ומלאה בתפניות – אבל צריך פשוט לקוות שהקצב האיטי של גלגלי הצדק לא יכבה את הלהבה שרק התחילה לבעור. כי מעבר לחשיפה העיתונאית, זה שירות של ממש לציבור – ורק לעיתים רחוקות סדרה דוקומנטרית מגיעה למעמד כזה. ההישג של העונה הזו היה חשיפת ההונאה. העונה הבאה צריכה להראות מה יוצרי הדוקו עושים עם החשיפה הזאת.
"אנשי הטלמרקטינג", 3 פרקים, זמין ב-HOT, ב-yes, בסטינג TV ובסלקום TV