איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את אסקימו לימון

>> לאהוב סרטי בורקס // 1 מ-74 דברים שכל ישראלי צריך לנסות לפני המוות

במשך רוב חיי נמנעתי מסרטים ישראליים מכל ז'אנר. מהדרמות הרציניות על משפחות וסודות, מסרטי הצבא הפטריוטיים וכמובן, גם סרטי הקומדיה והבורקס של שנות השבעים והשמונים. בתור מי שגדל על הקומדיות המטורפות של מונטי פייתון, מל ברוקס והאחים צוקר, לא היה לי עניין בקומדיות זולות עם בדיחות שבנויות על הבדלים בין עדות, דוגמת "צ'ארלי וחצי" או "חגיגה בסנוקר", או קומדיות סקס שוביניסטיות כמו סדרת "אסקימו לימון".

עם הגישה הזאת המשכתי גם כשהחלטתי שאני רוצה ליצור קולנוע בישראל וגם כשלמדתי קולנוע באוניברסיטת תל-אביב. לא ראיתי סתירה בין היותי ישראלי ואהבתי לקולנוע, לזה שאני לא רואה קולנוע ישראלי. עד שבשנה שעברה החלטתי לתקן את זה, ועל הדרך גם לייצר מזה תוכן. כך התחיל הפודקאסט "אפס בקולנוע ישראלי", בו בכל שבוע ראיתי סרט ישראלי שאף פעם לא ראיתי עד כה, על פי בחירת האורח. בזכות הפודקאסט צפיתי בסרטים דוגמת "צ'ארלי וחצי", "קזבלן", "גבעת חלפון אינה עונה", "אסקימו לימון" ועוד – ולמרות שלא אהבתי כל אחד ואחד מהסרטים, לדבר עם אנשים שאוהבים אותם בהחלט עזר לי להבין את חשיבותם בתרבות הישראלית.

כולנו חיים בארץ הזאת ביחד, וזה נחמד שיש לנו שפה משותפת דרך הסרטים האלה. וגם אם אנחנו צוחקים על אנשים שמצטטים את אותם עשרים משפטים במבטאים שונים מסרטים ישראלים, זה עדיין מחבר אותנו אחד אל השני. ונכון, יש הרבה דברים בעייתיים בסרטים האלה: הגזענות, המיזוגניה, ההומופוביה – אבל במקביל, אסור לשכוח שיש בהם גם הרבה דברים יפים, ולפעמים אפילו מצחיקים. אפילו סנוב שכמוני מצא את עצמו צוחק מול סצנות מסוימות, וככל שאני רואה יותר סרטים ישראלים, ככה אני צוחק ומתחבר יותר אל העולם הזה.

באחד מפרקי הפודקאסט הנ"ל אירחתי את חברי הטוב, הקומיקאי אמיר גליקמן, לשיחה על סדרת "אסקימו לימון". זה הכין אותי לתפקיד בן דמותו של יודה'לה, שגולם על ידי צחי נוי, במערכון חדש. בעבר זלזלתי מאוד ב-"אסקימו לימון", חשבתי שזה אסופה של בדיחות זולות וסטריאוטיפים מיושנים. אבל דרך העיניים שלו הבנתי שאדם שאוהב את הסרטים האלה, "אסקימו לימון" הוא כמו "סופרבאד" או "בית החיות" – קומדיה על גברים חרמנים וטיפשים שאולי התיישנו די רע, אבל עדיין מלאים ברגעי חסד וצחוק. וזה חשוב שגם שאנחנו נראה קומדיות מטופשות, שיהיה ייצוג לישראליות שלנו גם בסוגה הזו, ולא רק נסתמך על האמריקן פאי. זה חשוב שנוכל לראות "אסקימו לימון" ולומר בגאווה "בדיחת הזין הזאת ישראלית לגמרי, ואני אוהב אותה!". ולתפארת מדינת ישראל.