שנו את דעתכם הפוליטית. זה הדבר הכי ישראלי שאפשר לעשות. הדעות המוצקות שלנו, אלה שאנחנו רבים עליהן בחירוף נפש ברשתות החברתיות, משתנות למעשה כל הזמן. אנחנו מתמתנים, אנחנו מקצינים, אנחנו משנים את דעתנו כמעט בלי לשים לב. ודעתכם על נתניהו כבר השתנתה
>> לשנות את דעתכם הפוליטית //1 מ-74 דברים שכל ישראלי צריך לנסות לפני המוות
כל ישראלי חייב לשנות את דעתו הפוליטית לפני המוות. זה נשמע אולי מופרך ובלתי אפשרי, כי ההצבעה שבטית, כי הישראלים תומכים במפלגות ובפוליטיקאים כמו שהם אוהדים קבוצת כדורגל (בקנאות וללא קשר לביצועים), כי השנאה בין המחנות גדולה מדי. אבל האמת המוכחשת בתוקף היא שישראלים משנים את דעתם הפוליטית ללא הרף. הם פשוט אינם מודים בכך. הישראלי מכחיש בתוקף ששינה את דעתו אי פעם, כאילו הנכונות לשנות עמדות בהתאם לשינויים במציאות היא הבעת חולשה, וגם אם עבר משמאל לימין או להפך הוא תמיד יסביר שהוא עצמו לא השתנה, זה השמאל\ימין שזזו ממקומם.
וזה, כמובן, שקר. הסחרור האנטי-דמוקרטי אליו נקלעה מדינת ישראל נעצר בדקה ה-90 תוך כדי שנתה ה-74. הוא נעצר כשאנשים מהימין האידיאולוגי שמייצגים בנט, סער וליברמן שינו את דעתם בנוגע לשיתוף פעולה עם השמאל של ניצן הורוביץ ומרב מיכאלי ועם מנסור עבאס, והאחרונים בתמורה שינו את דעתם בנוגע לאותו שת"פ בדיוק. זהו שינוי דרמטי ששם את תפקודה התקין והדמוקרטי של המדינה לפני טובתו הפוליטית של כל אחד מהמחנות ובוודאי שלפני טובתו האישית של בנימין נתניהו, משונה ככל שהדבר ישמע.
והנה, לכבוד יום העצמאות הזה אני חש צורך לעמוד על כיסא ולצעוק: שיניתי את דעתי. שיניתי את דעתי בעבר לגבי נתניהו (עד 2016 לא חשבתי שהוא דיקטטור בהתהוות), שיניתי את דעתי בעבר לגבי בנט (עד 2021 חשבתי שהוא פנאט בעור כבשה), שיניתי את דעתי לגבי מרצ ולגבי חד"ש (בואו לא ניכנס לזה), ואני מהמר שעוד אשנה את דעתי שוב ושוב גם לגבי פוליטיקאים נוספים, סוגיות מרכזיות וצבע תחתונים מועדף. כדאי גם לכם.
אם תביטו לאחור תבינו שדעתכם כבר השתנתה יותר מפעם אחת. אולי הקצנתם עם הזמן והמאורעות. אולי התמתנתם מול השנים והמורכבות. אולי חשבתם שנתניהו חף מפשע ולא צריך להתפטר לפני הגשת כתב אישום, ואז שיניתם את דעתכם והחלטתם שבעצם גם לא אחרי הגשת כתב אישום, הרשעה ופסק דין חלוט אחרי ערעור. מה אתם יודעים, דעתם של הביביסטים על ביבי השתנתה גם היא. הדעות המוצקות והיציבות שלנו, אלה שלכאורה מגדירות אותנו, אלה שאנחנו רבים עליהן מדי יום בחירוף נפש ברשתות החברתיות, משתנות למעשה כל הזמן. אולי זו צריכה להיות מסורת משחררת של יום העצמאות: כולם מתחלפים בדעותיהם ליום אחד כדי להתרענן ולהירגע קצת.
זה לא חייב להיות שינוי מקצה לקצה ומעבר מגוש לגוש, אם כי ברור שהדבר מפתה. ישראלים שעורקים ממחנה אחד למשנהו מתקבלים על פי רוב באהבה גדולה ושלל כיבודים במחנה החדש שלהם, בעיקר אם הם אנשי תקשורת או אושיות סושיאל. הם "התפכחו". הם "ראו את האור". הם "הבינו את האמת". הם יקבלו "תוכנית טלוויזיה". מצד שנ י, במחנה אותו נטשו יכריזו עליהם כמי שיצאו מדעתם, אכלו שוחד, איבדו את אחת מאונות מוחם ורצחו את רבין בשנית ובאופן רטרואקטיבי. הישראלים כל כך בטוחים שהם תקועים בעמדותיהם, שכל חציית קווים כזו היא סנסציה ורעידת אדמה ברשתות החברתיות, ולכן גם מאיימת מאין כמותה. לתקשורת יש כמובן את הכוח לשנות את דעת הקהל. הבליץ התקשורתי-ביביסטי בעד נתניהו כבר גרם לרבים וטובים להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את המנהיג.
שנו את דעתכם הפוליטית. זה הדבר הכי ישראלי שאפשר לעשות. אם בכל זאת נבדוק מה קרה כאן ב-50 השנים האחרונות נגלה דבר לא מפתיע: הכל השתנה. כן, כולל דעתם המוצקה של ישראלים על דברים. כולל "הימין" ו"השמאל" המדומיינים. כולל דעתכם על נתניהו. לפני כ-30 שנה מפלגת העבודה הייתה מפלגה של 44 מנדטים. לפני כ-20 שנה מעטים האמינו שאפשר לפנות את התנחלויות גוש קטיף. לפני כשנתיים אף אחד לא היה מאמין שנתניהו לא יצליח לנצח ארבעה סבבי בחירות ברציפות או שהמחאה נגדו תצליח לבעור במשך שנה שלמה ואשכרה תשנה משהו. ומה קרה אז, שוב ושוב? בין אם באופן פסיבי ותגובתי או באופן יזום ומודע, הישראלים שינו את דעתם. והם ישנו אותה שוב.
