מתגעגע רק בערך: אריאל הורוביץ אופטימי לגבי העתיד של תל אביב

יש את תל אביב של הילדות. של המרפסת של סבתא שלי ברחוב רות, שעץ הסיגלון צומח כמעט לתוכה ומאפשר לי לצלוף ביונים שנחות על ענפיו באמצעות רובה גומיות עשוי ממקל של מטאטא, מסמר ואטב כביסה שמשמש כהדק. סבתא שלי הייתה תל אביבית אמיתית מהדור הישן, כלומר פליטה מאירופה שניסתה לייצר במזרח התיכון עיר אירופאית כמו זו שממנה גורשה. במקרה שלה זה כלל את הקמת גלידת חרמון ברחוב נחלת בנימין בשנות ה-40. גלידת חרמון הייתה מוסד: בית קפה וגלידריה שנחשבה בעשור ההוא לשם דבר בכל הארץ, אבל אף אחד לא ידע כמה צער מהול בתוך הגלידה המתוקה הזאת, שמכינה אותה אישה שאיבדה כמעט את הכל.

היום עומדת על מקומה של גלידת חרמון המסעדה הצמחונית הנהדרת קפה בירנבאום. מכיוון שהבעלים מכירה את ההיסטוריה של המקום, היא מרשה לי, כשאני בא לאכול שם, להיכנס למטבח, שהוא בדיוק אותו החדר שבו עמדה מכונת הגלידה של סבתא שלי. אני יכול לעמוד שם קצת ולנסות לדמיין את סבתא בצעירותה, מול המכונה המסתובבת, ובעיקר להיזכר בעוגות המדהימות שלה, שבניגוד לגלידה שלה שנסגרה הרבה לפני שנולדתי – אותן עוד זכיתי לטעום.

אריאל הורוביץ (צילום: יפעת יוגב)

יש את תל אביב של הנעורים. היינו גומרים מבחן בגרות מעיק ועולים על קו 24 כדי לרדת בשוק הכרמל וללכת לכרם התימנים. שם אני – הנכד של הקונדיטורית הייקית – הייתי יושב על הרחוב עם חברים במסעדת הלב הרחב, שותה בירה נשר שחורה ומנגב חומוס עם כמויות נכבדות של סחוג תימני וכל הריחות, הטעמים והצלילים האלה, שהיו כל כך זרים לסבתא שלי, היו בשבילי הבית.

יש את תל אביב של אחרי הצבא, כשאתה הופך להיות כוח העבודה הזול שמתחזק את העיר הזאת. במקרה שלי, עבדתי כמחסנאי במפעל לכלי מיטה בדרום העיר. הימים היו ימי העלייה הרוסית הגדולה ויבגני ואני, שלא הבנו אף מילה אחד של השני, גילינו שלא תמיד צריך מילים כדי לייצר קירבה בין זרים: כמה עשרות גלילי בד כבדים ביום, שמעלים אותם יחד שלוש קומות ברגל מהמחסן למתפרה, יעשו את העבודה. אבל בניגוד ליבגני, בשעה חמש – בתום עשר שעות עבודה – החברה שהייתה לי אז הייתה אוספת אותי מהמפעל על הווספה שלה והיינו נוסעים ישר לים. כניסה של פועל שחור בסוף יום עבודה לים של תל אביב לא דומה לכניסה של אף אחד אחר.

יש את תל אביב של הרווקות. עמוס קינן כתב פעם: "אדם צריך שתהיה לו דלת בלילה", ובתל אביב, כמו בהרבה ערים בעולם, יש המון דלתות, אבל האופי הישראלי החם והפתוח עוזר להן להיפתח, ולך להתרוצץ ביניהן אם אתה בגיל ובמצב הנכונים. ולפעמים אתה יוצא מאחת מהן באמצע הלילה, עולה על האופניים (הלא חשמליים) שלך ורוכב כל הדרך על אבן גבירול עד לפלאפל הסובל שהיה בעצם פיצרייה שלא יכולת לדעת מתי הסובל יחליט לפתוח, אבל יכולת להיות בטוח שתשב שם עם אנשים שכולם, כמוך, פרצו עכשיו מדלתות הלילה של תל אביב ולא בא להם עדיין ללכת לישון.

ויש את תל אביב של היום, יקרה מדי ומשאירה הרבה צעירים לגור אצל הוריהם, כי הם לא יכולים להרשות לעצמם "דלת לילה" משלהם. וכשצריך להיות מאוד עשיר כדי לחיות בעיר, אז מתפתח בה גם מעמד של חוטבי עצים ושואבי מים – שבאופן אירוני, כאילו כדי לרמוז על האדישות של רובנו לתופעה, מתרכז בין השאר בשכונה שנקראת נווה שאנן.

אבל האם פעם היה יותר טוב? לאו דווקא. יותר מכל דבר אחר, תל אביב היא המחויבות לשינוי אינסופי ולכן מה שמעניין בה הוא תמיד העתיד. מי שכתבה את זה מצוין היא יוצרת שאני מאוד אוהב, ענבל פרלמוטר:

אני לא ממש זוכרת / מתגעגעת רק בערך / כי האביב נראה לי הרבה יותר מגניב / רוצה לנסוע ברכבת התחתית של תל אביב / והם יגידו: "זהירות מהמרווח!"

ענבל כבר לא תזכה לשמוע את הקריאה "זהירות מהמרווח" בעברית. אנחנו אולי כן.