אריה: אופרטה להמונים

למסעדה

לך תבין את החיים האלה. באופן פרדוקסלי, בשנה שמסתמנת כבר עכשיו כשנה הקשה ביותר מאז המיתון הארור ההוא של 2002, נפתחות יותר מסעדות מושקעות ויוקרתיות מכל השנים של העשור האחרון. פופינה, טאיזו ואריה הן הבולטות ברשימה, שמתעדכנת מדי שבוע. בקרוב תצטרף אליהן החדשה המסקרנת של רפי כהן (זה המקום לציין שאריה הוקמה על ידי גיא גמזו שהיה השף התפעולי של רפאל בשש השנים האחרונות). על כל פנים, ברגעים שכאלה מתבקש להשוות את החגיגה הבולימית הזו לימי פומפיי האחרונים. אני יודע, זו השוואה קלישאתית ושחוקה. הרי אין כאן שום דבר חדש: כבר בשנת 1825 כתב ג'ובאני פצ'יני האיטלקי אופרה בשם "ימי פומפיי האחרונים", שלאחריה נכתבו אינספור גרסאות כיסוי בקולנוע, בתיאטרון ובספרות. ואם כבר מדברים על אופרה זה המקום לחזור לאריה: למי שהבריז משיעורי מוזיקה קלאסית נזכיר שאריה ("אוויר" באיטלקית) הוא מונח מוזיקלי שנועד לתאר את הקטעים השיריים הרגשיים והלא עלילתיים במחזה, זאת בניגוד לרצ'יטטיב – מונח שמגדיר את הקטעים השיריים שנועדו לקידום העלילה. מבלי משים, בשם שנבחר למסעדה, טמון צדק פואטי. מתברר שאריה היא מסעדה שמאוד מתקשה לקדם עלילה כלשהי. בניגוד לטאיזו, שהנרטיב בה תפור עד לפרט האחרון, המסעדה של גמזו מתקשה לספק הסברים מניחים את הדעת בנוגע לבחירות האמנותיות והסיפוריות שלה, במיוחד כשזה מגיע לתפריט.

ההתחלה דווקא מסקרנת. הכניסה אל המבנה העתיק, המשוחזר והמרשים, שהיה שייך למשפחתו של יואל משה סלומון, והעלייה בגרם המדרגות לקומה השנייה, יוצרים ציפיות אדירות. שני בלאדי מרי שהוזמנו מבר הקוקטיילים שבקומה הראשונה גרמו למיס פילטרום ולי להרגיש שאנו הולכים לחוות כאן אופרה אחרת. הבלאדי מרי'ז שאליהם הוסף דמי גלאס בקר ושומן אווז(!), היו נהדרים והרגישו כמעין הכלאה בין בלאדי מרי קלאסי לבין גספצ'ו אנדלוסי עשיר. אלא שכאן חלה תפנית חדה בעלילה והקונספט קרס. שלא תבינו לא נכון. אנחנו לא אנשים של קונספט. נהפוך הוא, קונספט בהקשר הקולינרי היא מילה שמעוררת בנו סוג של חלחלה. אנחנו בעד יד קלה ודמיון חופשי, ללא הכתבות שיווקיות מצד ההנהלה, וללא יחצ"נים ופרסומאים. אלא שנכון לעכשיו, הרוב מרגיש לחוץ ומזיע. באופן כללי ניכר שגמזו מחובר בסגנונו לצד הצרפתי והצפון איטלקי של המפה. שימוש בצירי בשר סמיכים, בפטריות, באווזים ובברווזים, אמנם לא ממש קשורים לאקלים המקומי, אבל איכשהו מתאימים למבנה ולרוח הכלליים. אך האוכל, החורפי במפגיע, לא מצליח להחליט אם הוא קלאסי או עדכני. מנה של "ביצה רכה מאוד על פטריות פורצ'יני ואווז מעושן" היא מסוג המנות שהזכירו לי את יועזר בסיבוב האחרון שלה. מנה שהרגישה כאילו נבראה במערה או בבקתת יערות רומנטית אי שם בצפון צרפת. אבל ההגשה בצלחת חרס מסגנון עדות הבישול המולקולרי לא אפשרה ליהנות ממנה כפי שהיא בוודאי רצתה. כלי הקיבול, היפה כשלעצמו, היה צר מלהכיל את היצירה וחלק ניכר מהרוטב זלג משוליה אל הבר. מנה חורפית נוספת, שכונתה "זנביולי" הציגה פרזנטציה הפוכה בתכלית: רביולי שמולא בבשר זנב בקר, נח בציר כהה וסמיך והוגש בצלחת מרק פשוטה. המנה הזו נראתה כמו מנה של מסעדת פועלים נפוליטנית. וכך גם בפה: כפרי, מחוספס וכן, גם טעים למדי. רביולי זנב שור הוא חלק מתסמונת ידועה בעיר, שגמזו הוא נציג מובהק שלה. רוב המנות כאן נדמות כאוסף להיטים – דיסק היט מיקס מספר 15, שנועד לרצות את ההמון. קרפצ'יו מוסר שהוגש עם עגבניות, עם שמן זרעי חרדל ועם כוסברה – שהעניקו לה טוויסט אסייתי, לא קשור לסיפור, אבל היי זה מה שהולך עכשיו בעיר: טוויסט אסייתי.

במנות העיקריות החלטנו לחזור לאירופה. מרביולי ארטישוק ירושלמי, מנה שהומלצה בחום על ידי השף, היינו בוודאי נהנים הרבה יותר לו במערכה הראשונה לא היינו מזמינים את מנת הביצה והפטריות. הרוטב של הרביולי פשוט הרגיש כמו העתק מדויק של דוקסל הפטריות המוצלח ההוא. מנה עיקרית נוספת – סינטה צרובה במחבת וגרטן תפוח אדמה, קלאסיקה צרפתית חסרת התחכמויות, נכשלה במקום היחיד שבו אסור היה לה להיכשל: בשר העגל האנמי פשוט לא הצליח לרגש. כשהגרטן נגמר לפני הסטייק זה אומר הכל. אריה, כך הסכמנו בעת שחלפנו על פני בר הקוקטיילים התחתון שהתחיל להתמלא, אינה מסעדה רעה ואפילו אינה יקרה – במיוחד נוכח ההשקעה הניכרת, אלא היא פשוט יצירה אופראית שהתחפשה לתוכנית ריאליטי ללא תסריט.

התענוג

אוכל: מטבח שף

מחיר: יקר

שירות: לבבי ומשתדל

שירותים: נקיים ומרווחים

גישה: חניה סמוכה בתשלום

חשבון

ביצה רכה בתבשיל פטריות – 48 ש"ח

קרפצ'יו מוסר – 58 ש"ח

רביולי זנב שור – 58 ש"ח

רביולי ארטישוק ירושלמי – 78 ש"ח

סינטה וגרטן תפו"א – 125 ש"ח

2 בלאדי מרי בשרי – 104 ש"ח

סן פלגרינו גדול – 27 ש"ח

2 אספרסו קצר – 20 ש"ח

סה"כ: 518 ש"ח