תוכנית ההתנתקות: איך שורדים שבוע בלי אינטרנט בשנת 2019?
בלי ווטסאפ, בלי פושים, בלי מייל, פייסבוק או גט טקסי - עדי סמריאס, אדם מקוון וצרכן חדשות אובססיבי, התנתק מהאינטרנט לשבוע. מה אתם יודעים, בדרך הוא גילה את עצמו. מוכנים להשתתף בניסוי?
שלחתי את המייל האחרון והזמנתי גט טקסי בפעם האחרונה. ספקטרום הרגשות שלי נע בין ריקנות לגעגוע לאנשים שנמצאים מרחק אוטובוס ממני, או לכל הפחות שיחת טלפון. דמיינתי שיחות קולחות בקבוצות הווטסאפ שנמנעה ממני כעת הגישה אליהם, פניות נרגשות מאנשים בפייסבוק – "אתה לא תאמין מה קרה" – אבל אני לא יכול לדעת מה קרה, או מה קורה. מהאדם המקוון שנוכח בכמה מרחבים במקביל – שבשליפה מהכיס יכול להזמין כרטיס טיסה לקנקון, להזמין באפליקציה ריקשה שתאסוף אותי משדה התעופה למלון שהזמנתי באפליקציה אחרת – הלכתי אחורה בזמן. נותרתי רק עדי, בשר ודם, נוכח נפקד, מנותק לחלוטין מהתודעה המקוונת שלי שנותרה לא נגישה אי שם במרחב הקיברנטי. בלי אינטרנט לשבוע, ושאלוהים יעזור לי.
אני מבלה בממוצע יותר מעשר שעות ביום במרחבי האינטרנט – ארבע שעות של זמן מסך בסמארטפון ועוד שש מול המחשב במערכת והלפטופ הפרטי. כשזמן המסך שלי גווע החלו להיערם זרמי מחשבות בלתי פוסקים ללא הסחות הדעת שהפכו לשגרה. הבחנות, תובנות, רגשות, מחשבות על רגשות, רגשות שהם מחשבות – היכולת להביט פנימה הפכה לדבר הכי נוכח. זה הרגיש כאוטי, מה לעזאזל אני אמור לעשות עם כל העצמי הזה, כעת כשנמנעה ממני היכולת לפזר את הקשב שלי על פני רשתות חברתיות, אתרי אינטרנט ביזאריים, בדיקות תכופות של תיבת המייל שלי ועדכוני חדשות בלתי פוסקים? התקשורת שנותרה לי בהודעות סמס לא הייתה שוטפת כמו בווטסאפ. חיכיתי שהמכשיר יבשר על מידע חדש שהגיע אבל זה קרה לעתים רחוקות מדי. זרמי המידע התחלפו בזרמי מחשבות רציפים, צונאמי של מחשבות, דבר נדיר ביומיום. חלק גדול מהתודעה שלי שאוחסן והעלה אבק התעקש להתחבר כעת שוב. חבר שראה אותי בערב הראשון ללא אינטרנט אמר: "אתה נראה מוזר, מצד אחד שלו ומצד שני לא מחובר". הוא צדק, הייתי לא מחובר – אבל לא מחובר למה? מנותק ממי?
עוד כתבות מעניינות:
פתאום כל המותגים רוצים לעשות צחוקים בפייסבוק
האם העתיד שלפנינו יהיה אוטופיה או דיסטופיה?
איך משפיעה על חיינו ההתמכרות לטלפון?
הפכתי להיות עץ בסתיו שעליו התייבשו, הרוח מכה בו ומכה והעלים מסרבים לנשור. מנוגד לטבע, מנוגד לקדמה. כל כך הרבה קשב ללא הסחות דעת להשיל אותו ממני. לפני שני עשורים, כשהאינטרנט החל להגיע לבתים בישראל, הוא היה אי מבודד שהיה צריך כוונה, זמן ומקום כדי להגיע אליו. אפשר היה להתאהב על האי הזה. אני זוכר שיחות בצ'אטים P2P בתוכנות כמו סולסיק שנמשכו עמוק אל תוך הלילה, חברויות שנרקמו על בסיס החלפת מילים. האינטרנט אז היה פחות ויזואלי והמילים שהופיעו על המסך היו חזות הכל, בלי אוננות עצמית כמו היום. האינטרנט שלח אותי לבד לתל אביב בפעם הראשונה בגיל 15. המילים הפכו לאנשים. המפגשים נרקמו לחוויות. האינטרנט היה קטליזטור אבל לא הדבר עצמו. אבל זה היסטוריה. האי המבודד הזה הוא היום חזות כל הפלנטה, זולל אותה ומשנה אותה תוך כדי תנועה. מה שנשכח הוא החוויה האנושית הטהורה שחיה את הרגע בלי סלפי. היא נפגמה, הפכה תלויה במדיום. שיחות שפרחו במרחבי הווטסאפ, מלוות בממתקים ויזואליים, הפכו רזות מדי בימי הניתוק שלי, עד שנבלו ומתו בחלל הסמס.
לפני שהתנתקתי עוד הספקתי לראות אנשים שמחליפים את תמונות הפרופיל שלהם בפייסבוק לתמונות מלפני עשר שנים. היו כאלה שנקטו פעולה אקטיביסטית והחליפו לתמונות של דובי קוטב שגוועים מרעב ולקרחונים שנמסים. המידע שנקלט אצלנו כל הזמן הוא מקסימלי אבל היכולת לפעולה מינימלית – תמונות זוועה מסוריה, משבר האקלים, מחנות כפייה להומואים בצ'צ'ניה, קצירת איברים בסין. אנחנו לא מסוגלים באמת להקשיב או לפעול, מקסימום נפרסם סטטוס, נעשה לייק או ניכנס לריב. האינטרנט, שהיה אמור להיות ניצחון הרוח האנושית, הפך לניצחון הטפל על העיקר, ואנו מטמטמטים את עצמנו בעזרתו לדעת, נתינים כנועים לכלי מלחמה פסיכולוגי של ממשלות וטרולים א־לה יאיר נתניהו.
אומרים שאם העולם היה יודע היה אפשר למנוע את אושוויץ. אני תוהה אם אושוויץ היה יכול להתקיים בעידן האינטרנט ונוטה לחשוש שכן. יש מי שלוחץ על אימוג'י עצוב בתגובה לתמונות של שלדי אדם במדי אסיר, אחרים משאירים תגובות שטנה. פייסבוק תחסום חלק מהם. עצומות יישלחו במייל. נכון, יש פעולות במרחב האינטרנטי שצולחות, שמשנות מציאות, אבל רעיון הכפר הגלובלי המקוון לא פתר את בעיית הסבל האנושי או את חוסר הצדק בעולם. האמת לא משחררת אותנו. גם לא הפוסט אמת שהאינטרנט יצר.
זן ואמנות הניתוק
כמי שצורך חדשות והודעות פוש תכופות דרך הטלפון הנייד באופן שלעתים גובל באובססיבי, עברתי קיצור קיבה אלים. ממאה לאפס. "אפי נווה התפטר מלשכת עורכי הדין" היה עדכון החדשות האחרון שקיבלתי. שלושה ימים אחר כך, בעת שנסעתי במונית, שמעתי דיון על אפי נוה ברדיו, 103FM אם אני לא טועה. האורח שעלה לשידור כינה את המגישה פשיסטית, היא ענתה בתגובה "אתה פשיסט". זה הרגיש לי רחוק. אני כבר לא אנוס להיות מעורב במתרחש על ידי הודעות פוש. אני לא אנוס להרגיש שמח, עצוב או כועס על ידי האינטרנט. אני ער יותר לשמחה ולעצב ולכעס ששייכים לי. זאת לא תמיד חוויה קלה, אבל היא הכרחית. רגשות שהודחקו צפו בלי יכולת לקבור אותם בהסחות דעת. האינטרנט מקהה את הרגשות שלנו, הבנתי שצריך לתת תשומת לב לדברים האלה. כשהבטתי על הכותרות בדוכן העיתונים בבוקר יום ראשון הבנתי שלא הפסדתי הרבה. אולי הרווחתי קצת שלווה בדרך.
עוד כתבות מעניינות:
אוטופיה או דיסטופיה – איזה עתיד מצפה לנו?
איך משנה ההתמכרות לסמארטפון את החיים שלנו
האם עידן האונליין הפך אותנו מכורים יותר לקניות?
הלכות היומיום הפכו מאתגרות. במקום להזמין באפליקציה, המתנתי למונית ברחוב או התפשרתי על מוניות שירות. כרטיס האשראי ודאי יודה לי בסוף החודש. בקרון הרכבת כשכולם היו עסוקים במסכי הטלפון ראיתי ברווזים שטים על שלוליות החורף. בשבת רציתי לראות משחק כדורגל. נבצר ממני ליהנות משירותי הסטרימינג המקוונים של פרטנר או מצפייה ישירה באינטרנט אז הלכתי לבר בפלורנטין. הזמנתי פיצה ובירה, לצדי ישב בחור שהגיע לראות גם הוא את המשחק. אני אוהד ליברפול, הוא מנצ'סטר יונייטד. הוא החמיא על הגול של סלאח, הודיתי בשמו והצעתי לו חתיכה מהפיצה. הוא אמר שהוא טבעוני. כשיצאתי מהמקום הוא בירך אותי לשלום.
הפעולות שלי הפכו רציפות יותר, ממקודות. צפייה בסדרה הפכה לטוטאלית. קריאה הפכה לטוטאלית. האזנה לג'וני קאש הפכה לטוטאלית. הן לא נקטעו על ידי הנייד. לעתים גם בדידות שהתגנבה הפכה טוטאלית יותר. בזמנים המתים מול המחשב בעבודה הלכתי לאכול מנה חמה עם חברה מול הים במקום להתבוסס בגלילה אינסופית של פידים כאלה ואחרים. זאת הייתה חוויה מרגיעה ובעלת ערך. הפשטות שבהוויה האנושית. נזכרתי פתאום שאפשר להתנהל בלי אינטרנט, שזה אפילו נחמד.
השינוי הגדול ביותר היה בצורה שבה אני מתעורר בבוקר. זה כבר הפך לשגרה להושיט יד אל המכשיר ולהתעדכן בזמן היקיצה במיילים והודעות. הדופמינים שמשתחררים כתוצאה מכך מספקים את הדרייב לצאת מהמיטה אל העולם. עכשיו היקיצה הפכה לאטית יותר. בהתחלה זה קשה, אחר כך זה מנחם. יהיה מה שיהיה פשר החיבור הזה, הניתוק מהרשת הפך אותי במידה מסוימת מחובר יותר לעצמי, גם אם זה היה אלים בהתחלה. כמו ויפסאנה, למדתי לשחות שוב בתוך גלי ההוויה של עצמי, גם אם לעתים נחבטתי בקרקעית. הייתי קיאנו ריבס שבזכות הניתוק מהמטריקס זכה ביכולת המחודשת להיות מודע.
רוברט מ' פירסיג, שכתב את "זן ואמנות אחזקת האופנוע", טבע את המונח כנסיית השכל בבואו להתייחס אל האקדמיה והפרדיגמה המחשבתית שהיא כופה עלינו – האלהת הרציונליזם ודחיית המופלא שבחיים. האינטרנט הוא אולי לא מקור הרציונליות בחיים שלנו, אבל הוא כופה עלינו מחשבה מסוימת ומנתק אותנו מהחיוניות שבחיים. השכל הגדול של האינטרנט הוא הכנסייה שכולנו עובדים. אין דבר שמשפיע על האופן שבו אנו חושבים ומביטים על העולם יותר ממנו. אנו מקדשים את החיבור ובתמורה מתנתקים מעצמנו. אנחנו חזות הידע שאנו צורכים. אני מקוון משמע אני קיים. הידע שאנחנו משיגים באינטרנט שווה משהו רק כשאנו מניחים את כף ידו של אדם אהוב בידינו, מביטים אל פניו, מאפשרים לעצמנו להרגיש ללא הסחות דעת, מתרגשים שלא דרך מסך מאפרוחי ברווז ששטים בשלולית חורף.