מכורה שלי: כך ההתמכרות לסמאטרפון משנה את החיים שלנו

נסו לחשוב מה היה מקום הטלפון בחיים שלכם לפני עשור. היום אנחנו לא מסוגלים למצוא בלעדיו דייט, להגיע למקומות במכונית או סתם להעביר את הזמן. אנחנו טובעים, ויש מי שמרוויח מכך

הצילו
הצילו
23 בינואר 2019

"למה הסמארטפון הורס לנו את החיים", "איך הסמארטפון הורס לכם מערכות יחסים", "מה הסמארטפון עושה למוח שלך", "הסמארטפון הורס את בריאות הנפש שלך", "הסמארטפון עושה אתכם טיפשים". אלה רק 0.000007% מהכותרות שעולות בגוגל כשמחפשים את המילים "Smartphone" ו"Ruined" בשורת החיפוש. כשמוחקים את שם הפועל "להרוס" ומותירים את "סמארטפון" מתגלה אוקיינוס ובו רשימות צפות של הטלפונים הטובים ביותר בשוק. בטווח הזה, בין ההרס והחורבן למסך הבוהק והריגוש, אנחנו מצויים זה יותר מעשור. הטכנולוגיה מאיצה בשכל להתכלות והשכל רק רוצה להיכנס לחנות האפליקציות.

כמספר הכותרות על נזקי הסמארטפון, כך מספר המחקרים. מחקר אחד מהתקופה האחרונה מצא כי היכולת לעבד נתונים, הזיכרון והאינטליגנציה הכללית משתפרים באופן משמעותי כאשר הטלפון החכם נמצא מחוץ לטווח הראייה, למשל בתיק או בחדר אחר. אם הטלפון נתון במצב "שקט" או שכוב עם המסך כלפי מטה לא ייווצר אפקט דומה. עצם הנוכחות של הטלפון החכם, המראֶה שלו, מפחיתה את המשאבים הקוגניטיביים של בני האדם.

נתון אחר מראה כי משתמשים נמצאים באינטראקציה עם הסמארטפון שלהם 85 פעמים ביממה, לרבות שימוש לילי הכולל בדיקת דוא"ל או לייקים. מומחים מכנים את ההתנהגות הזאת "אובססיה", ומ־ 2008 ניתן לה השם "נומופוביה" (No-Mobile Phone Phobia) – הפוביה מאיבוד מגע עם הטלפון הנייד. בשנה שעברה, עשור אחרי שנטבע המונח, המילה "נומופוביה" זכתה לתואר "מילת השנה" של מילון קיימברידג'. פסיכולוגים מדברים על התמכרות לאינטרנט מאז ראשית ימיו והאגודה הפסיכיאטרית האמריקאית המליצה ש"Internet Gaming Disorder" תיבחן באופן הדוק יותר החל משנת 2013.

עם זאת, הספרות הרפואית נמצאת יחסית בחיתוליה בכל הקשור להתמכרות לסמארטפון ולמונח נומופוביה. אמנם שנים ארוכות של מחקר עומדות בפני האקדמיה, אבל תובנות ראשונות זולגות החוצה מדי יום. "כאשר משתמשים רואים בסמארטפון את ה'אני המורחב' שלהם, הם נוטים להיות מחוברים יותר למכשירים, אשר בתורם מובילים לנומופוביה", כתבו חוקרים מאוניברסיטת סיטי בהונג קונג ואוניברסיטת  סונגקיונקואן בקוריאה. מחקרים אחרים מקשרים נומופוביה לכאבי ידיים וגב, חרדה, דיכאון, הפרעות שינה, קשב נמוך, התנהגות אנטי חברתית, ירידה באמפתיה, והרשימה, כפי שאפשר לדמיין, ארוכה.

כדי להבין את ממדי תופעת השימוש בסמארטפון בקהילה הגלובלית, כמו גם את קצב הגדילה, אתר Statista מציג את הנתונים הבאים: יותר משליש אוכלוסיית העולם הם בעלי טלפון חכם (נכון ל־ 2017), זאת לעומת 21.6 אחוז בשנת 2014. שתי מערכות ההפעלה הפופולריות ביותר הן אנדרואיד ו־iOS , והן מכרו יחד 429.7 מיליון תוכנות למשתמשי קצה ברחבי העולם ברבעון האחרון של 2018. אנדרואיד, הנתמכת על ידי גוגל, החזיקה בנתח שוק עולמי של 88 אחוז ברבעון השני של 2018, בעוד iOS של אפל החזיקה ב־ 11.9 אחוז.

עוד כתבות מעניינות:
הגיע הזמן שתקחו את האלגוריתם ברצינות
בין טינדר לפיצה: מה קורה כשסקס הופך למוצר נגיש
איך שורדים שבוע בלי אינטרנט ב-2019

חולדות מצייצות

בשנת 1930 פרדריק סקינר, פסיכולוג אמריקאי באוניברסיטת הרווארד, בנה תיבה והכניס לתוכה חולדה רעבה. בצד התיבה הונחה דוושה לחיצה. כאשר התרוצצה החולדה בתוך התיבה ולחצה בטעות על הדוושה, מזון השתחרר לתוך מגש. לאחר כמה פעמים שבהן הוכנסה החולדה לתוך התיבה היא למדה ללכת היישר אל הדוושה כדי ללחוץ עליה ולקבל אוכל. התגמול חיזק את התנהגותה של החולדה. סקינר טען שההתניה האופרנטית חלה על כל יצור – חולדה או אדם. לימים נחשב הניסוי לאחד הניסויים החשובים ביותר בביהביוריזם.

לפי סקינר, ההתנהגות האנושית מובנת בצורה טובה יותר כפונקציה של תמריצים ותגמולים. כאשר מבינים את התיבה מבינים את ההתנהגות, כאשר מעצבים את התיבה הנכונה אפשר לשלוט בהתנהגות. התיבה יכולה לגרום לנו למשל להזמין אובר או גט טקסי, לפתוח ווייז או גוגל מאפס, לצייץ בטוויטר או לכתוב פוסט בפייסבוק. הסמארטפון הוא כלי ובתוכו טכנולוגיות אינטראקטיביות, או בסימונן האחר: תיבות. בי.ג'יי פוג, מדען התנהגות וסופר מאוניברסיטת סטנפורד, טבע בשנות ה־ 90 את המונח "קפטולוגיה" ("טכנולוגיה שכנועית" או "מחשבים כטכנולוגיות משכנעות"). פוג ניסה להסביר את העיצוב ההתנהגותי המוטמע כיום במערכות ההפעלה: מיילים שמניעים אותנו לרכוש מוצרים, נוטיפיקציות שמגיעות מיישומים שונים (פושים, למשל), טפסים מקוונים הדוחפים אותנו לקבל החלטה כזאת ולא אחרת (רישום לכל אפליקציה שהיא). כל אלה נועדו לנצל את האינסטינקטים האנושיים ודרך מניפולציות בוטות עד מעודנות לגרום לנו לפעול בצורה מסוימת.

פוג הסביר את אבני היסוד של התיאוריה שלו כך: כדי שמישהו יעשה פעולה כלשהי – לקנות מכונית, לבדוק אימייל או לצפות בפרסומות – חייבים להתרחש שלושה דברים במקביל: האדם צריך לרצות בפעולה, להיות מסוגל לעשות את הפעולה ולהתבקש לעשות את הפעולה. מוטיבציה גבוהה של המשתמש יחד עם משימה "פשוטה" הן למעשה דוושה קלה בתיבה של האדם. גירויים כמו רטט, סאונד נוטיפיקציה מפייסבוק או התראה ויזואלית לעדכון של מערכת ההפעלה הן דוגמאות טובות לגירויים מעצבי התנהגות. דוגמה נוספת לגירוי "קל" מתבטאת באפליקציה שנמצאת במקום ה־ 21 בלבד ברשימת האפליקציות המובילות של אנדרואיד בישראל – נטפליקס. כאשר מגיע לסיומו פרק בסדרה מתנגן באופן אוטומטי פרק חדש, אלא אם המשתמש עוצר את הפעולה באופן אקטיבי. בשלב הזה המוטיבציה של המשתמש גבוהה כיוון שהוא שקוע נפשית בסדרה וסקרן לדעת מה יתרחש בפרק הבא. רמת הקושי מצטמצמת לאפס. למעשה היא אפילו יורדת מתחת לאפס: קשה יותר לעצור מאשר להמשיך.

חיים בשביל אינטראקציות

במעלה רשימת האפליקציות המובילות, הרבה מעל ווייז ונטפליקס, נמצאות טיק טוק, ווטסאפ, פייסבוק מסנג'ר ואינסטגרם. כולן, בדרכן, עיצבו דוושות מתוחכמות שבקושי אפשר להבחין בהן. האפליקציות החברתיות ממוקמות בראש הטבלאות של חנויות האפליקציות מסיבה פשוטה: כאשר המשתמש מקבל תגמול (למשל לייק או שייר), המוח משחרר כימיקלים מענגים כמו דופמין המגבירים את הרצון לעוד, כלומר ממכרים. צעירים שמקדישים את חייהם לטיפוח פרסונה באינסטגרם ושואפים להשיג כמה שיותר עוקבים הם דוגמה למשתמשי קצה אידיאליים עבור חברות הטק. מבחינת המשתמשים הצעירים, מספר גבוה של עוקבים משמעו הצלחה. כל תגובה חדשה, כל אינטראקציה, יוצרת ריגוש רגעי; והחיים, לא הסימולקרה, מתעצבים בצורה מלאכותית. לפי מחקרים שונים משתמשי אינסטגרם כבדים מבלים את מרבית הזמן במחשבה על האופן שבו יארגנו את חייהם כדי לצלם תמונות שיובילו לאינטראקציה.

בחזרה לסקינר. בזמן שהפרופסור האמריקאי ביצע את ניסויו על החולדה הוא גילה שכאשר היא קיבלה את אותו תגמול בכל פעם, היא החלה ללחוץ על הדוושה רק כשהייתה רעבה. הדרך למקסם את מספר הפעמים שבהן החולדה לוחצת על הדוושה הייתה לשנות את התגמולים שקיבלה. לעיקרון זה קוראים Variable Rewards, כלומר תגמול משתנה. החולדה לא ידעה מה צפוי לה ולכן לחצה על הדוושה שוב ושוב. מוצרים דיגיטליים מוצלחים, כמו אלה שנמצאים בעשירייה הראשונה של חנות האפליקציות, מצליחים לשלב את התובנה של סקינר על תגמול משתנה. כשאפליקציית Truecaller מזהה מספר חדש שמתקשר אלינו – אנחנו מרוצים מעוד זיהוי חדש. כשאנחנו מקבלים נוטיפיקציה מפייסבוק איננו יודעים אם מדובר בתגובה, בשייר, בלייק או בהזמנה. גורם ההפתעה שבתגמול המשתנה מאלץ אותנו להמשיך ללחוץ, לגלול ולזוז על המסך. להישאר מכורים.

התמורה של המשתמשים לאפליקציות הללו היא בפעולות עצמיות: כאשר אנחנו לא בטוחים במשהו אנחנו שואלים את גוגל, כאשר אנחנו בודדים אנחנו פונים לאינסטגרם, פייסבוק או טוויטר, כאשר אנחנו רוצים להעביר את הזמן אנחנו צופים ביוטיוב. אף אחד לא מתפעל אותנו לכאורה, אלא אנחנו את עצמנו. ההתמכרות למכשיר הופכת אותנו לחסרי אונים בפני העולם. כשכל פעולה מותנית בשליחת היד לכיס יכולות אנושיות בסיסיות נשכחות מאיתנו. כשההתמצאות שלנו בעולם תלויה בגוגל מאפס ובווייז אנחנו מאבדים את היכולת להסתובב לבד. כשאנחנו מתמכרים ל־Swipe בשביל דייט או סקס אנחנו מאבדים את הביטחון פשוט לדבר עם אנשים בבר. כשספוטיפיי בונה במיוחד עבורנו פלייליסטים, אנחנו מאבדים את החדווה שבגילוי מוזיקה חדשה בעצמנו.

סיליקון ואלי או מכונת מזל?

מהמרים מהסוג שמגיע ללאס וגאס, אלה המכורים לרולטות, למכונות המזל ולקזינו בכללותו, מדברים על Time on Device – מצב נפשי שבו כל תשומת הלב נעולה על המסך או על המכשיר שלפניהם, ושאר העולם נמוג. פועלי עמק הסיליקון (כמו גם עמק הסטארטאפים הישראלי) מאמינים בכוח המוצרים שלהם להרחיב ולהעמיק את הפוטנציאל האנושי. לכל אחת מהחברות הללו יש Mission Statement. פייסבוק רוצה "לאחד שוב את העולם", גוגל רוצה "לארגן את המידע העולמי ולהפוך אותו לנגיש ולשימושי", ווטסאפ רוצה "לאפשר לאנשים לתקשר בכל מקום בעולם ללא חסמים". ההצהרות הללו, גרנדיוזיות וחיוביות ככל שיישמעו, אינן כוללות את הצד החשוב שנמצא גם מאחורי מכונות המזל בלאס וגאס: כסף. כולן רוצות להרוויח כסף. עוד ועוד כסף.

תעשיית ההימורים נתפסת כתעשייה מפוקפקת, בעוד שתעשיית האינטרנט והטכנולוגיה (והסמארטפון בתוכה) נתפסת כתעשייה המשפרת את חיינו מכיוון שאין בה "רשעים" מוצהרים. הנבל אינו נבל אלא מפתח קוד מתוחכם שעבר ליזמות ו"רוצה לעשות שינוי חיובי בעולם". אך מאחורי האוטופיה הזאת מסתתר מנגנון זהה של תמריצים ותגמולים אשר דוחף את שתי התעשיות הללו באופן דומה. כל ממשק הוא למעשה מכונת מזל וכל פעולה היא משיכת ידית. כולנו נושאים מכונות מזל בכיסים שלנו, והעולם, לא הסימולקרה, נמוג.