הבימאית הכי חשובה ביוון מסבירה למה היא יוצרת מצבים קיצוניים

אתינה רייצ'ל טסנגרי מגיעה כאורחת כבוד לפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בתל אביב, ומסבירה למה נתנה לשישה גברים להתחרות בלב ים על התואר "הכי טוב"

מתוך "שבאלייה" (צילום: כריסטוס קרמניס)
מתוך "שבאלייה" (צילום: כריסטוס קרמניס)
12 ביוני 2018

אתינה רייצ'ל טסנגרי היא הגל החדש בקולנוע היווני. היא ביימה את סרטוני הווידיאו שהוקרנו בטקס הפתיחה של אולימפיאדת אתונה, וסרטיה "אטנברג" ו"שבאלייה" נבחרו על ידי האקדמיה היוונית לקולנוע לייצג את ארצה באוסקר. היא הפיקה את סרטיו הראשונים של הבמאי היווני הנחשב יורגוס לנתימוס, והוא הפיק את סרטיה (וגם כיכב ב"אטנברג"). עם חבריה נמנים ריצ'רד לינקלייטר, שהתווה את דרכה כשנפגשו ב־1991 באוסטין, טקסס, ושנים אחרי כן ליהק אותה בסרטו "לפני חצות", וגם תום שובל, שהביא אותה לפסטיבל סרטי הסטודנטים בתל אביב. בכך לא מסתיים החיבור שלה לישראל – היא העניקה פרס ל"סופת חול" כחברה בצוות השופטים בפסטיבל ז'נז'ו בדרום קוריאה, והפיקה את הסרט התיעודי "בלוז פלסטינה" על מה שקרה בצד הפלסטיני בעת בניית חומת ההפרדה ב־2003.

החוויה שלה מהביקור הנוכחי בישראל שונה לחלוטין; הפעם היא בעיקר מבלה בתל אביב. לצד כיתת אמן שנערכה בסינמטק, בפסטיבל סרטי הסטודנטים יוקרנו "שבאלייה", "אטנברג" וגם "הקפסולה" הקצר שנוצר ביניהם. "הקפסולה" הוא משהו בין סרט לווידיאו ארט על שבע נערות בבית גדול על אי, שחוות סדרה של תרגילים במשמעת, השפלה ומאבקי כוחות.

אתינה רייצ'ל טסנגרי (צילום: דין אהרוני רולנד)
אתינה רייצ'ל טסנגרי (צילום: דין אהרוני רולנד)

עוד כתבות מעניינות:
כך הפך סרט "פמיניסטי" ומלוהק היטב למופע מיזוגיני להחריד
איך עושים פסטיבל קולנוע גאה ברוסיה?
הסרט שמוכיח סופית: נשים עושות סרטים על גברים טוב יותר מגברים

עשית שני סרטים שבוחנים התנהגות של בני אדם במרחבים סגורים, אבל הסרט על הנשים אקספרימנטלי ומסוגנן, והסרט על הגברים הוא פיצ'ר שנון שנשלח לאוסקר.
"הם סרטים תאומים. 'קפסולה' זאת יצירה שהוזמנה על ידי אספן לצורך מיצב אמנותי. עניין אותי לעשות סרט על מה קורה כשלוקחים ז'אנר גותי ושותלים אותו בתרבות הפוכה של אור, אווירה ואקלים ים תיכוני. צילמתי אותו באי הידרה, שהתפרסם כמקום שבו לאונרד כהן כתב הרבה שירים. אספנו כמה נשים ולא נתתי להן תסריט. רציתי שהן ייוולדו כדמויות כמו שהן נולדות מהבית שבו הסרט מתרחש. היו לנו שלושה ימי צילום והן היו צריכות לשרוד כשחקניות וכדמויות ולהגדיר את עצמן ואת ערכן על ידי מציאת מקומן בקבוצה. בסצנת הווידוי הן היו צריכות להתוודות על מחשבות חוטאות שלהן במהלך שהייתן שם. הצעירה בהן אמרה שהיא רוצה להרוג אותן ולהישאר לבד. אותו דבר קרה לי. כך גיליתי מה כל אחת חשבה כשחקנית וכדמות, וזה שוחזר בסרט.

"תפקידי כבמאית במרחב סגור עם צוות קלאוסטרופובי שנאבק על חייו היה מעניין כתהליך. אז רציתי לראות איך זה יעבוד על פני תקופה ארוכה יותר, וזה היה הבסיס ל'שבאלייה' – שישה גברים על סירה מתמודדים מי מהם הכי טוב באופן כללי. ליהקתי אותם על פי האישיויות. חלקם אינם שחקנים. עשינו הרבה חזרות – שלושה חודשים על הסירה עצמה שעמדה במרינה בחורף – והתסריט צמח מתוך האינטראקציה הכימית והביולוגית שהתפתחה ביניהם".

מתוך "אטנברג" (צילום: טימיניוס בקטקיס)
מתוך "אטנברג" (צילום: טימיניוס בקטקיס)

איך עלה הרעיון לתחרות על תנוחת השינה הכי יפה?
"איך אנחנו ישנים זה משהו שאנחנו לא מודעים לו – סודות שהגוף שלנו מגלה. אהבתי שכדי לתת ציונים בתחרות הזאת הם צריכים לראות זה את זה בסיטואציות אינטימיות ופגיעות. כל התחרויות נעו בין עניינים מעשיים, כמו בדיקות דם כדי לגלות מי הכי בריא, לטריוויאליים לגמרי, שזה מה שמגדיר אותנו".

גם סטנלי קובריק בוחן בסרטיו התנהגויות אנושיות במתחמים סגורים.
"קובריק הוא אחד הבמאים האהובים עליי. קשה לי להפריד את הסרטים שאני עושה מאלה שאני מתבוננת בהם ולומדת אותם. הסרטים האלה הם חלק מהאוטוביוגרפיה שלי. יותר קל לנו לדבר על סרטים שאנחנו רואים ואוהבים מאשר על חוויות חיים. אנחנו צופים מכורים שחיים דרך הסרטים. אני אוהבת את קובריק, ואת האוורד הוקס והקומדיות האמריקאיות המטורפות, בעיקר משום שהקולנוע היווני עד העשור האחרון היה מאוד כבד ואטי. היו לנו גם קומדיות אבל אני מדברת עת הקולנוע ליצוא. הקולנוע שלנו נוצר מתוך התנגדות אוטומטית לקולנוע הלאומי. רצינו לשנות את המקצב ואת הטון של הדרמה".

כשטסנגרי אומרת "הקולנוע שלנו" היא מתכוונת לגל החדש היווני, שזכה בתואר "מוזר" בשל מקבץ סרטים זעירי תקציב המפתחים עולמות ונרטיבים ביזאריים ושנונים, לעתים אלימים מאוד, שמאוכלסים בדמויות עקמומיות הנשמעות לכללים דרקוניים שכפו על עצמן או שנכפו עליהן. הסרטים, שמקובל לראות את תחילתם ב-2009 עם "שן כלב" של לנתימוס, מתייחסים באופן אלגורי לחברה היוונית הקרועה, אך הם בעלי משמעות מעבר לה.

איך נעשית חלק מהגל היווני החדש?
"כשסיימתי את לימודי הפילוסופיה והספרות שלי בסלוניקי, קיבלתי מלגת פולברייט ונסעתי ללמוד באוניברסיטת ניו יורק לימודי פרפורמנס. המשכתי לאוסטין כי הלימודים שם היו זולים יותר, וביום שהגעתי לשם פגשתי את ריק (ריצ'רד לינקלייטר – י"ש) שליהק אותי ל'סלאקר'. זאת הייתה פגישה גורלית. הייתי גם עוזרת הפקה בסרט. מעולם לא הייתי על סט של סרט לפני כן ולא היו לי כוונות להיות במאית. דרך ריק והצוות נוצרה לי משפחה באוסטין וגיליתי את עצמי מהתחלה. שיניתי מה שחשבתי על עצמי ב־20 השנים הראשונות של חיי. אז הקדשתי את עצמי באופן דתי לצפייה בסרטים בסינמטק של הקמפוס. ראיתי ארבעה־חמישה סרטים ביום כדי להפוך לטובה בזה הכי מהר שיכולתי".

את הסרט הראשון שלך עשית לפני שחזרת ליוון.
"צילמתי סרט גמר קצר ששימש בסיס לסרט האנתולוגיה האקספרימנטלי 'The Slow Business of Going' – תשע אפיזודות קצרות בחדרי מלון בתשע ערים בעולם. במאי טקס הפתיחה של אולימפיאדת אתונה ראה אותו והזמין אותי לביים את סרטוני הווידיאו של הטקס. עברתי מהתקציבים הכי נמוכים לחיזיון עם תקציב אדיר, אבל עבדתי באותו סגנון. הבאתי את הצוות מאוסטין, צילמנו בסופר 8 והקרנו את זה על מסכים דיגיטליים אדירים. קודאק הפסיקו לייצר את הפורמט הזה ואהבתי את הרעיון לעבוד עם דינוזאור גוסס. ריתק אותי גם לעבוד עם קבוצה של אמנים אוונגרדיים ולייצג את יוון בטקס המקסימליסטי הזה, שהגדיר מחדש את יוון העכשווית. זה יצר שיחות מעניינות. כשעזבתי את יוון הייתי מאוכזבת ממנה והייתה לי תחושה שאני לא מתאימה. החוויה הזאת שינתה את דעתי והיה חשוב לי לבחון מחדש את תנאי השייכות שלי. בקבוצה הזאת פגשתי את יורגוס לנתימוס.

"באותו זמן התוודעתי לשני סרטים יווניים מסוג חדש – 'קופסת גפרורים' של יאניס אקונומידס ו'משולי העיר' של קונסטנטין ג'יאנריס, שכבר ב־1998 עסק במהגרים מאלבניה, איראן ואפגניסטן שהציפו את מרכז אתונה. התלהבתי מהם וראיתי שמשהו זז. הדבר היחידי שלא זז היה ההפקה. היה מקובל שאתה עושה סרט סטודנטים קצר בגיל 20 ומשהו אבל מחכה כעשר שנים עד שמילאת את המכסה שלך ואתה יכול לקבל מימון ממרכז הקולנוע היווני. אמרתי: לעזאזל, יש לי סרט שצולם בכל העולם בלי תקציב, אני יכולה להסתדר. אז יורגוס שאל אותי אם אני רוצה לעזור לו לעשות את 'קינטה'. גייסנו קצת כסף מחברים והיינו צוות של שישה אנשים. התקציב של 'שן כלב' לא היה הרבה יותר גדול. באותו זמן חשבתי מה יהיה הסיפור שייצג את ההערכה החדשה שלי למולדתי. זה הופיע כדימוי של שיעור בהתנשקות על רקע קיר לבן. אחר כך באו עוד דימויים, וזה הפך ל'אטנברג'".

כל הסרטים שלך מתחילים מדימויים?
"יש לי דימויים כל היום. אני כותבת אותם. רובם נעלמים. כשאני חוקרת את הדימוי ומוצאת את הגנאולוגיה שלו הוא הופך לנושא של הסרט. אני לא מחליטה 'עכשיו אעשה סרט על אבא ובת' ואני לא כותבת סיפורי רקע לדמויות. אני באה מתרבות דידקטית וצדקנית. הגוף שלי מתנגד לזה, ולכן אני אוהבת לגשת לנושאים מהצד".

← "הקפסולה", שלישי (12.6) 13:00, 36 ש"ח; "אטנברג", שלישי (12.6) 19:30, 36 ש"ח; "שבאלייה", שבת (16.6) 18:30, 36 ש"ח (זמין גם לצפייה ב-yes VOD). הסרטים יוקרנו בסינמטק, שפרינצק 2 תל אביב