פסטיבל קולנוע דרום הבינלאומי ה-24, מיסודו של בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר, נפתח אתמול (6.11) בהקרנה של "אתי". ששת פרקי הסדרה האירופאית של חגי לוי הוקרנו ברצף, עם הפסקה קצרה באמצע. ב-14.11 "אתי" תצא לסדרת הקרנות גם בקולנוע לב, שחלקן ילוו במפגשים עם היוצר. צפיתי בה בבית, עם ההפרעות הרגילות, ועל בסיס החוויה שלי אני ממליצה לכם לראותה בקולנוע, כי מדובר ביצירה מופתית. "אתי" כתובה, מבוימת ומשוחקת להפליא, ומתבוננת עמוק אל תוך הנפש האנושית.

>> כבו את האורות: 22 הסרטים הכי מומלצים בנטפליקס
>> על הקיפאון: איך לא התפתחה בישראל תעשיית אימה משגשגת?

הסדרה מבוססת על היומנים שכתבה אתי הילסום בין 1941 ו-1943, השנה שבה סיימה את חייה באושוויץ, בטרם הגיעה לגיל 30. הם התפרסמו לראשונה בהולנד ב-1981, ויצאו לאור בעברית ב-1985 תחת השם "חיים כרותים". לוי (יוצר "בטיפול") החל לעבוד על עיבוד היומנים לסרט לפני כעשר שנים, ובתחילת השבוע פרסם שני פוסטים בנושא. אני לא נוהגת לצטט בביקורות את דבריהם של במאים על יצירתם, אבל הפעם אחרוג מדרכי משום שהם קולעים למחשבותי:

"הכתבים של אתי הילסום הפכו בשנתיים האחרונות במיוחד למקור נחמה והשראה להרבה אנשים, שגילו את האפשרות שהיא מציעה למציאת משמעות בתוך הזוועה, לסולידריות עמוקה בתוך הציניות, ולאפשרות להתאבל ולהתקומם בלי שנאה. עוטף עזה, אם כן, נראה היה כמו המקום הנכון ביותר בשבילה, ואני אסיר תודה לאנשים היפים והטובים ממכללת ספיר שנתנו לה את ההזדמנות הזו", כתב לוי.

כשקראתי בחומרי הרקע שסיפורה של אתי הועבר מימי הכיבוש הנאצי בהולנד להווה, זה נראה לי מוזר. אבל תוך זמן קצר מתחילת הצפייה זאת התבררה כהברקה של ממש. בעולם שמתואר בסדרה אין לפטופים וטלפונים ניידים, כלומר מדובר בסוג של הווה – נצחי אך לא עכשווי. וזה נראה טבעי לגמרי שקצינים נאצים מסתובבים ברחובות אמסטרדם, ושעל דלתות החנויות נתלות עוד ועוד מודעות שאין כניסה ליהודים. התחושה שהכל יכול לחזור מעולם לא היתה כה מוחשית, והטפטוף ההדרגתי של אימי השלטון הנאצי לתוך המודעות של האזרחים אפקטיבי במיוחד כשהוא מוצג בפנינו כאילו הוא מתרחש עכשיו, כשהעתיד אינו ידוע, לכאורה.

גם סרט האנימציה "איפה אנה פרנק?" של ארי פולמן מ-2021 בחן את סיפורה של כותבת יומן טראגית בהקשר של אמסטרדם בהווה. לא כל המבקרים בחו"ל אהבו את המסר שנראה לחלקם מטיפני. הפעם יהיה יותר קשה להתווכח עם התמונה שלוי מאייר, שהיא בה בעת בדיונית וכה אמיתית. והיא מלפפת את הצופים בעוצמה שקטה.

בתחילת הסדרה השלטון הנאצי נמצא ברקע של הסיפור, ומתבטא בעיקר בפיטוריו של מרצה אהוב. אתי (השחקנית האוסטרית יוליה וינדישבאוור) היא סטודנטית מוכשרת ונבונה אך אבודה. היא שאפה לכתוב את הרומן הגדול של המאה, אבל היא לא מצליחה להשלים שום דבר. והיא עוד מתפקדת יחסית לאחיה, פסנתרן מחונן שבורח מהמוסד בו אושפז משום שהטיפולים בשוקים חשמליים שודדים ממנו את המוזיקה. השניים מדברים ביניהם על הגנים הבעייתיים שהם נושאים – גם אמם (יבגניה דודינה) דיכאונית, ורק הפיכתה לאם מנעה ממנה להתאבד.

אתי פונה לטיפול אצל הפסיכו-כירולוג יוליוס שפייר (סבסטיאן קוך מ"חיים של אחרים" ו"הומלנד") שלמד אצל קרל יונג, ובין השניים מתפתחת מערכת יחסים מורכבת, שבזמנים אחרים היתה נבחנת באור שונה. במפגשים הראשונים ביניהם הוא השולט, והיא נאבקת בו – פיזית ונפשית – אך בהדרגה מאזן הכוחות משתנה, גם משום ששפייר הוא פליט יהודי מגרמניה, בעוד אתי היא אזרחית הולנדית. דווקא כשהסכנה לחיי היהודים הופכת למוחשית וברורה, אתי השברירית מוצאת בתוכה כוחות אדירים ועושה בחירות מוסריות יוצאות דופן.

זאת דרמה קאמרית, אינטימית וחכמה, מנוקדת בדיאלוגים ארוכים ועתירי אבחנה שבהם אתי מאתגרת את מבקשי טובתה. יש רק מעט סצנות המוניות, שבהן נראה על המסך "הגורל המשותף" של היהודים שמעסיק את מחשבותיה של אתי, והן מבוימות לעילא. דימויים מטאפוריים בודדים שנשתלו ביד אמן מעשירים את הרובד התודעתי למול המציאות שהולכת וסוגרת על הגיבורים. וינדישבאוור נפלאה ביותר בתפקיד הצעירה המעורערת וחסרת הכיוון, שמוצאת איזון נפשי ומשמעות לחייה בבחירה ללכת אל מותה בעיניים פקוחות. לוי מגדיר את "אתי" כסרט שמחולק לחלקים, וככזה הוא אחד מסרטי השואה הטובים ביותר שראיתי.

4.5 כוכבים
Etty בימוי: חגי לוי. עם יוליה וינדישבאוור, סבסטיאן קוך, יבגניה דודינה. הולנד/גרמניה 2025, 327 דק'
>> פסטיבל קולנוע דרום, 6-13.11.פרטים וכרטיסים באתר הפסטיבל

• ביקורת סרטים
• חגי לוי
• שואה
• קולנוע