באבל הוא כלי תחבורה לאנשים שמשתמשים בטוויטר

בחודשים האחרונים נוסע בתל אביב שירות תחבורה חדש. בתור מבקר קווי האוטובוס של Time Out רק מתבקש שאבדוק את השחקן החדש – באבל של חברת דן. בבאבל הרימו את הכפפה. "שלום, זה כתב התחבורה של טיים אאוט?". עניתי שכן. אני לא. אבל זה קידום רציני ולא אכפת לי מי נותן לי אותו. תיאמו לי נסיעה עם מנהל השירות כדי שיוכל לענות על שאלות. אבל אני עיתונאי אמיתי חברים, אותי לא קונים. כשבטוויטר עפים על משהו, החושים העיתונאיים שלי נכנסים לפעולה. אתה לא נהיה כתב תחבורה סתם ככה. לכן הזמנתי נסיעה רגילה בבאבל, כדי להבין מה חווה האדם הפשוט, וגם כי איחרתי לעבודה והייתי צריך לקחת מונית.

באבל היא מונית שיתופית. אתה מזמין נסיעה ומונית שירות אוספת אותך מתחנת האוטובוס הקרובה אליך לתחנת האוטובוס הקרובה ליעד שלך. פשוט מאוד. בגדול מדובר במעלית של עולם התחבורה הציבורית. מגיעים לקומה שלך, מצב שנאסוף מישהו בדרך, זה לא יעכב אותך כמעט, אבל אתה עדיין תשנא את מי שעולה כי בגללו עוצרים.

כתב התחבורה שלנו מציץ מאחור (צילום: דין אהרוני רולנד)

פתחתי את האפליקציה והיא הציעה לי לנסוע לגורדון 79. נוח מאוד לאנשים שגרים בגורדון 79. סירבתי. הכנסתי את היעד שלי ועד שהגיעה התוצאה נכתב "מחשב אלפי מסלולים", "מנתח נתוני נסיעה", "בודק עם כל הרכבים באזור". תרגעי, אפליקציה. את מחשב, זה מה שאתם עושים, קצת צניעות. האפליקציה מצאה נסיעה במהירות והודיעה שעוד שלוש דקות אוספים אותי. בהמשך יגיד לי איתי רוגטקה, מנהל באבל, שאמורים לקבל שתי הצעות – אחת לאיסוף מהיר ואחת לטווח של עוד 20 דקות אם אתה טיפוס דוחה. אני באופן אישי קיבלתי רק הצעה אחת ומיד לקחתי אותה, כמו בכל משא ומתן על משכורת שניהלתי אי פעם. האפליקציה הזאת מזהה לוזר כשהיא רואה אותו.

עליתי. מונית חדשה, רצפת פרקט, תאורת לדים. כאילו מונית שירות רגילה קיבלה ירושה ושיפצה, עשתה דק וקולנוע ביתי. הכיסאות נוחים והכי חשוב – נפרדים. הרי מה כולנו רוצים? להתרחק מבני אדם אחרים. תחבורה ציבורית לציבור שלא אוהב ציבור. התיישבתי. מיזוג טוב, USB, ריח של חדש. המונית הזאת נראית כמו ה"לפני" של החברות שלה שעובדות בדרום העיר. בניגוד למונית שירות רגילה, אין העברת כסף מאחורה לנהג. הכל נסגר באפליקציה. מאכזב. איך אמורים להכיר ולגעת באנשים שאתה לא רוצה להכיר ולגעת בהם?

"הייתה אווירה מוזרה במונית. שקט מדי. אף אחד לא עלה ולא ירד. כאילו הנוסעים האחרים הם תפאורה. הם גם היו מגוונים מדי מבחינה אתנית, כאילו נטפליקס ליהקו את המונית הזאת"

מלפנים מסך עם שמות הנוסעים, חלק בעברית וחלק באנגלית, כדי שנדע את הדעות הפוליטיות אחד של השני. ליד כל שם מופיע סימון לעוד כמה זמן הוא יורד ואיפה. ככה זה, שיתופי, כמו קיבוץ, כולם עכשיו יודעים שלירון האפסה נוסעת לגבעתיים. לא מספיק שהשם שלה בעברית.

הייתה אווירה מוזרה במונית. שקט מדי. אף אחד לא עלה ולא ירד. כאילו הנוסעים האחרים הם תפאורה. הם גם היו מגוונים מדי מבחינה אתנית, כאילו נטפליקס ליהקו את המונית הזאת – דוש לבן, לסבית, היספני, הייטקיסט שחור ולירון מגבעתיים. הסתכלתי כדי לראות אם הם עושים את אותן תנועות שוב ושוב במרווחים קבועים. הדבר היחיד שפוגע בשקט המושלם הוא הנחיות הנסיעה של הנהג ששומעים בקול רם. זה קצת חבל כי אתה רוצה את ההרגשה שהנהג יודע משהו שאתה לא יודע.

הגענו ליעד. מודה שציפיתי שהנוסעים יגידו "ביי אלי". לכל הרוחות, השם שלי כבר שם. ירדתי בתחנה הקרובה לעבודה. 40 מטר. נכון, מונית רגילה הייתה מורידה אותי בול, אבל האם הליכה של 40 מטר שווה 40 ש"ח? לדעתי לא, אבל מה אני יודע. גם הביטוי זמן שווה כסף לא תופס לגביי.

איפה לירון מגבעתיים (צילום: דין אהרוני רולנד)

מאוחר יותר עליתי למונית שתואמה מראש, מופתע, כאילו לא נסעתי בבוקר. "מה זה? פרקט? תאורת לדים?", קצת אובר אקטינג. הנהגת הייתה ליאת. היא הגישה לי סוכרייה כמו שהיא עושה לכל נוסע מאז שהתחילה לעבוד בבאבל. בלי ספק מדובר בנהגת הכי נחמדה שפגשתי בחיים שלי. התיישבתי ליד רוגטקה, מנהל באבל דן. זמן לשאלות.

"מדובר בפיילוט, כנראה בגלל זה נבחרה תל אביב. תל אביב היא המקום לנסות דברים חדשים – תראו כל המבורגר שנפתח בעיר. קודם כל עומדים בתור ורק אחרי חודשיים שואלים אם זה בכלל טעים"

קודם כל הימרנו מה זה באבל דן. דין, הצלמת, אמרה שירותי כביסה. בעיקר מפני שהמוניות מעוצבות כמו תוכנית גיבוי בתחום הכיבוס למקרה שהמוניות לא ילך. אני חשבתי שזה משחק עם באבל גאם. איתי המנהל אמר לנו שהוא בהתחלה חשב שמדובר במפעל הנצחה לבאב אל־וואד, שזה הגיוני כי גם שם הייתה בעיה של צפיפות כלי רכב ובסוף הפתרון היה משוריינים שיתופיים. התשובה, רבותיי – בועה ועוד באנגלית. מה תל אביבי יותר מזה? תוכל להתנייד אבל בתוך הבועה שלך. הנסיעה המושלמת לנוסע האספרגר.

המשכנו לשוחח. רוגטקה סיפר שמדובר בפיילוט, כנראה בגלל זה נבחרה תל אביב. תל אביב היא המקום לנסות דברים חדשים – תראו כל המבורגר שנפתח בעיר. קודם כל עומדים בתור ורק אחרי חודשיים שואלים אם זה בכלל טעים.

מפנקת בסוכריות (צילום: דין אהרוני רולנד)

לפי רוגטקה, השירות אמור לספק פתרון טוב יותר לאנשים שאחרת היו נוסעים ברכב פרטי. אולי בגלל זה טווח השירות אינו כולל את התקווה, שפירא, יפו וחצי מפלורנטין. הוא כן כולל את החצי הטוב של פלורנטין שבו אנשים רק נראים כאילו הם הומלסים. השירות גם לא פועל ברמת אביב. כלומר לא כולל את אלה שאין להם כסף לזה ואת אלה שיש להם יותר מדי כסף לזה.

באותו רגע הבנתי למה בטוויטר עפים על זה. לכל אפליקציה יש תחבורה ציבורית משלה. טוויטר הוא אנשים של מוניות, פייסבוק של אוטובוסים ואינסטגרם של קורקינטים, הליכות ארוכות ברגל, צ'ייסרים ופאן במקסימום. באותו רגע גם הבנתי למה כל מי שעלה היה ברובו צעיר, מדליק, לבוש טוב ומחוכם. די מדהים איזו אוכלוסייה מקבלים אם רק לא נותנים לעניים ולמאותגרים טכנולוגית לעלות.

למען ההגינות צריך לומר שזה רק הפיילוט. עוד חיסרון זמני שנובע מכך הוא השעות המוגבלות של השירות. באבל אמור להיות גם פתרון כיפי לאנשים שרוצים לצאת לשתות ולא לנהוג, וזה באמת פתרון נהדר אם אתם פנסיונרים בריטים ששותים רק בימים ראשון־חמישי עד השעה עשר.

לסיכום, אם אתם אנשים של מוניות וכלי רכב, או שסתם בא לכם להתפנק על שירות מצוין, יעיל, עם כוונות טובות בואכה אקולוגיות ועם סיכוי של אחד ל־90 לקבל סוכרייה כשאתם עולים למונית, אני ממליץ לכם בחום להשתמש בבאבל דן, זה יופי של דבר. וכן אוסיף ששלוש וחצי שעות בתוך רכב, כל רכב, זה בהחלט יותר מדי.