ההחלטה האומללה של יוצרי "בוג'ק הורסמן" הרגה אותה סופית

התפוררותה המצערת של "בוג'ק הורסמן" מתפתחת בעונה השישית לכדי סבך שאף שמפו לקצוות מפוצלים לא יצליח לשקם, עם ההחלטה לבנות אותה מפרקי סולו שלא עבדו גם בעונה הקודמת. הפרק של דיאן, ששיעממה כבר בעונה הקודמת עם מסע שורשים חסר פואנטה, ממצב אותה סופית כדמות הקשקשנית והמעיקה ביותר בסדרה; הפרק שמתמקד בשיקום מערכת היחסים של מיסטר פינאט באטר ופיקלז חסר משמעות כמו הקשר בין השניים; והניסיון להעניק לטוד סיפור מרגש נדון לכישלון גם הוא.

פרקים מיוחדים הם לעיתים קרובות זעקה לעזרה של סדרות שאיבדו את דרכן. הקהל רוצה עוד, אבל הסיפור של הדמות הראשית מוצה ונחפר עד קצה העומק. אז מתחילים לחפור לצדדים, ומסדרה אהובה נותר מכתש ענק שאף אחד כבר לא זוכר מה הפך אותו לאתר תיירותי.

למרות האכזבות שמזמנת העונה החדשה, ראוי לציין לטובה את הפרק העוקב אחר פרינסס קרוליין והתמודדותה עם האימהות החדשה במקביל לניסיון לשמר קריירה משגשגת. גם הפרק הזה נמתח מעבר לרצוי, אך הוא ניחן במעוף אמנותי ויכולת לייצר הזדהות עם הדמות שבמרכזו.

הפרק הזה, כמו גם הראשון, שאליו מתנקזות מיטב הבדיחות בעונה, מתעלה מעל השאר – אבל זה לא מתקרב לברק שניחנו בו העונות הראשונות. בהיעדר תמה חזקה ודמות מרכזית שיובילו את הסיפור קדימה, מתמלא החלל בשיחות סרק, בדיחות קרש, משחקי מילים א־לה ד"ר סוס, ואף לא רמז לדיאלוגים המושחזים שזוהו עם הסדרה.

גם בעונה הזאת ממשיכה "בוג'ק הורסמן" לבקר את הוליווד כהתגלמות הקפיטליזם האמריקאי, ומציגה את בירת השואו ביז כתולדה של פסיכוזה חברתית. הוליווד של "בוג'ק הורסמן" היא המקום אליו בורחות הנפשות הפצועות כולן כדי להעביר את הטראומות שלהן הלאה, אל הקהל הרחב, במעין מעגל אימים שמזין את עצמו.

עכשיו מתחילות הדמויות לחזור אל עצמן, אל עברן ואל הכאבים העמוקים שלהן, מה שהופך את הסדרה לאוסף של טיפולים פסיכולוגיים עצמיים, ארוכים ומתישים. אם בעונה הראשונה התבלט גיבורה של הסדרה בנרקיסיזם שלו אל מול הדמויות הסובבות אותו, הרי שעכשיו אין ספק שכולן שקעו פנימה אל שכשוכית הנפש, והעלילה טבעה מזמן.

← "בוג'ק הורסמן", נטפליקס, שישי (25.10)