כשכוכבי פופ גדולים נמנעים מלהגיע לישראל, בוי ג'ורג' הגיע, ביקר באתר הנובה, נפגש עם שורדי הטבח ומשפחות שכולות ונתן שתי הופעות סולד אאוט מול יותר מ-20 אלף צופים נלהבים. ובכל זאת, דווקא פוסט אחד בפייסבוק הצליח להוציא אותו משלוותו הנוצצת
בשנת 1982 הגיע עיתונאי מוזיקה צעיר בשם ניל טננט למועדון Heaven בלונדון, כדי לצפות בהופעה של להקה חדשה בשם קאלצ'ר קלאב. טננט, שיהפוך כמה שנים מאוחר יותר לכוכב בעצמו כחצי מהצמד פט שופ בויז, לא התרשם במיוחד ממה שראה ושמע. הלהקה עלתה לבמה רק באחת בלילה, והמוזיקה, שתיאר כרגאיי לבן ומשעמם, לא ממש הצליחה לעורר בו התלהבות. ביום שבו התפרסמה הביקורת במגזין "Smash Hits", ניל נתקל במקרה ברחוב בחברי הלהקה. הסולן הצבעוני בוי ג'ורג' ניגש אליו בכעס ונזף בו על הדברים שכתב, כשטננט מודה בדיעבד שחשש שהמפגש יגלוש לאלימות. כמה חודשים לאחר מכן הפך "Do You Really Want to Hurt Me" ללהיט ענק שכבש את ראשי המצעדים ברחבי העולם. השאר היסטוריה.
>> צחקתי עם בוי ג'ורג' באתר הנובה. ואז החיוך שלי נמחק ברגע אחד
נזכרתי בסיפור הזה בעקבות סערה קטנה ומשעשעת שהתפתחה אמש ברשתות החברתיות, דווקא אחרי שתי הופעות מוצלחות למדי של בוי ג'ורג' בתל אביב. בין עשרות אלפי האנשים שהגיעו ליד אליהו הייתה גם אחת שלא ממש נהנתה: מורן מישל, מקום 21 ברשימת מפלגת "הדמוקרטים", שפרסמה בפייסבוק האישי שלה ביקורת ארוכה וקטלנית על ההופעה.
כמובן, זכותה לא ליהנות. מה שהיה קצת משונה הוא שמישל הודתה שרכשה את הכרטיסים באימפולסיביות, ורק בדרך להופעה גילתה שהיא לא מכירה אף שיר של הזמר. זה לא הפריע לה לקבוע שגם הקהל באולם לא ממש הכיר את השירים. בהתחשב בכך שההופעה כללה שורה ארוכה של להיטים של בוי ג'ורג' וקאלצ'ר קלאב, לצד קאברים ללהיטי ענק של הרולינג סטונס, פרינס, וואם ובוב דילן, שכל חובב מוזיקה מכיר, זו מסקנה מעט משונה, אבל היי, על טעם ועל ריח.
כמי שראה מאות הופעות בחייו, ראיתי גם לא מעט הופעות גרועות. אמנים שזלזלו בקהל, זמרים שזייפו ואפילו כאלה שלא טרחו לשיר בכלל. ראיתי גם המון הופעות של אמנים שלא הכרתי אף שיר שלהם, אבל אם הקהל סביבי נהנה בטירוף, זה בדרך כלל גרם לי לתהות אם אולי אני זה שמפספס משהו. צניעות היא לא מילה גסה, אפילו למבקרי מוזיקה.
אבל הסיפור הוא לא מישל, שהייתה זכאית לחלוטין לכתוב את דעתה, גם אם בעיניי היא החמיצה הופעה כיפית, קאמפית ומרגשת לפרקים. הסיפור הוא בוי ג'ורג', שאיכשהו נחשף לפוסט בעברית והחליט להגיב עליו בחשבון הטוויטר שלו, מול יותר מחצי מיליון עוקבים. אני מודה שהשאלה מי תרגם לו את הביקורת מסקרנת אותי לא פחות מהשאלה למה בכלל היה לו אכפת.
I would like to address the hateful things @MoranMichel3 wrote about my show. I came to Israel at great risk to my personal safety. I'm sorry that artists you would prefer to see won't come here but I have and I will again despite your vileness. I came to Isreal because I take… pic.twitter.com/wmfP501WYx
— Boy George (@BoyGeorge) November 8, 2026
באחת התגובות הסביר ג'ורג' שנפגע מהביקורת משום שהגיע לישראל תוך סיכון אישי, והבטיח שיחזור למרות הדברים שנכתבו עליו. בתגובות אחרות הוא כבר עבר למתקפה אישית על מישל, עיוות את שמה ל"מורון מישל" (מישל המטומטמת, רמה גבוהה בסך הכל), לעג למראה החיצוני שלה ואפילו שיתף את תמונתה. האיש שהתלונן במהלך ההופעה על אנשים שמשתמשים ברשתות החברתיות כדי לפגוע באחרים, עשה בדיוק את אותו הדבר בעצמו.
וזו אפילו לא הייתה ההתפרצות היחידה שלו השבוע. במהלך ההופעה הוא גם שלח את ה"ג'רוזלם פוסט" להזדיין, אחרי שבעיתון העזו להשוות בין הביקור המתוקשר שלו בישראל לביקור השקט יותר של ג'וני גרינווד מרדיוהד. בקיצור, הוא פחות מתחבר לביקורות. וזה סבבה, אבל גם משונה. בוי ג'ורג' הוא הרי לא איזה זמר מתחיל שעדיין מחפש את אישור הקהל. מדובר באדם שמכר עשרות מיליוני תקליטים, היה אחד מאלילי הפופ הגדולים של האייטיז והופיע מול מיליוני מעריצים ברחבי העולם. רק בסוף השבוע הוא קיבל אהבה מכ-22 אלף ישראלים בשתי הופעות. ובכל זאת, מכל האהבה הזאת, דווקא ביקורת של אישה אחת שלא נהנתה היא שהצליחה להוציא אותו משלוותו.
ואולי זה בכלל חלק מהקסם שלו. האיש שבנה קריירה על התרסה וסירוב להתנצל, מתגלה שוב ושוב כאדם שרגיש בטירוף למה שאחרים חושבים עליו. בתגובה אחרת בטוויטר הוא אפילו הודה בכך במפורש: "אני לוקח דברים באופן אישי. זה מי שאני וזה מי שתמיד אהיה". זה היה יכול להיות נוגע ללב אם זה לא היה מגיע עם עלבונות אישיים וביקורת על מראה חיצוני של אישה שכל חטאה הוא לכתוב שהיא לא נהנתה מההופעה שלו.
ומה עם ניל טננט? ובכן, הסיפור הזה דווקא נגמר בסגירת מעגל יפה. טננט כידוע הפך לכוכב ענק בעצמו, ובשנת 1992 הוא וכריס לואו, הפט שופ בויז בשבילכם, הפיקו עבור בוי ג'ורג' את "The Crying Game", אחד מלהיטי הסולו הגדולים שלו. בעיני הח"מ, זה גם השיר הגדול ביותר שלו, וגם הפעם הוא לא בוצע בהופעה, למרות שהוזכר במפורש בפרסומים לקראת המופע.
אלא שהסוף הטוב לא בהכרח הביא איתו מחילה. בריאיון מ-2008 סיפר טננט שג'ורג' עדיין מזכיר לו את הביקורת ההיא, והתבדח עם לואו שהם צריכים לערוך מסיבה לציון 25 שנות מרירות. אפילו בריאיון מ-2023, יותר מארבעים שנה אחרי ההופעה ההיא במועדון Heaven, ג'ורג' עדיין ידע לצטט מהדברים שטננט כתב עליו.
אז מי יודע, אולי בעוד עשר שנים גם מורן מישל תפיק לבוי ג'ורג' להיט ענק. בינתיים היא מוזמנת לנצל את הזמן כדי להכיר עוד כמה מהלהיטים הגדולים שלו, כדי שבפעם הבאה לפחות תדע אילו שירים היא לא אוהבת.