חוזרים לעתיד: זאת לא רק נוסטלגיה. זה מדריך הישרדות לחיים בזמן

>> הפודקאסט "אוכלי סרטים", שהתארח כאן ב"טיים אאוט" בימיו הראשונים, צמח מאז ותפח לכדי פודקאסט על קולנוע ופילוסופיה בחסות סינמטק תל אביב. במלאת 40 שנה לצאתו של הסרט "בחזרה לעתיד" הוא חוזר אל בתי הקולנוע, ויוקרן החל מהיום (חמישי 9.10) בגרסתו המחודשת בסינמטק תל אביב. בואו נחזור.

לכבוד 40 שנה ליציאת “בחזרה לעתיד” הוא חוזר לאקרנים לזמן מוגבל, ומה־9 באוקטובר הגרסה המחודשת מגיעה לסינמטק תל אביב. זו הזדמנות בשבילנו להאיץ ל-88 מייל לשעה, לקפוץ ל-1985, ולהבין למה “בחזרה לעתיד” שונה מכל סרט מסע בזמן אחר.

המדריך לטרמפיסט בזמן

אם תמיד רציתם לחזור בזמן ונתקעתם בהווה בלי מכונת זמן, אנחנו יכולים להציע את ה-Next Best Thing: הקולנוע. בהיסטוריה של הקולנוע יש שלוש דרכים מרכזיות של מסע בזמן:

1. לופ חוזר à la "לקום אתמול בבוקר": חוזרים לאותו יום עד שמתרחש שינוי פנימי שיאפשר לשבור את הלופ.
2. אישרור דטרמיניסטי (“הארי פוטר והאסיר מאזקבן”): חוזרים בזמן כדי לאשר מה שכבר קרה – אי אפשר באמת “לשנות עתיד”.
3. הסתעפות חדשה: פעולה בעבר יוצרת ציר זמן חלופי או יקום מקביל בו הנוסע בזמן ממשיך להתקיים. זה אמנם מרגיש כאילו שינה את המציאות אבל למעשה המציאות או ציר הזמן ממנו הוא הגיע ממשיך להתקיים בלעדיו.

'בחזרה לעתיד' מאמץ את התבנית השלישית – אבל עם טוויסט. אין כאן "אירוע טראגי שצריך לתקן" שנעשה בלעדינו; את השיבוש יוצר מרטי עצמו, החזרה שלו ל-1955 גורמת ללוריין להתאהב בו במקום בג’ורג’ אביו. המרוץ הוא לא להציל את העולם, אלא לתקן טעות אישית תחת לחץ מחוגים אכזרי – שבוע אחד בלבד להחזיר את ההורים למסלולם כדי שהקיום שלו עצמו לא יתפוגג. כך המסע בזמן הוא לא “הנושא”, אלא מחזק את המתח והסיכונים לסיפור נעורים פשוט שהיה נשאר חביב אך לא איקוני בלעדיו.

אנרי ברגסון: בין שעון למשֶׁךְ

במציאות אנחנו אמנם מודדים זמן ביחידות מידה – שניות, דקות, שעות, ימים, שבועות, חודשים, שנים, You name it. כמעט כל סרטי החזרה בזמן מתרגמים את היחידות האלה למנגנונים דרמטיים: "hש לך 24 שעות להשיג X" או "שבוע אחד עד לסופת הברקים שתאפשר לך לחזור להווה", אבל מתחת לשעונים המתקתקים של "בחזרה לעתיד" פועם רעיון המשֶׁךְ של אנרי ברגסון. הפילוסוף אנרי ברגסון קרא לזמן אמיתי “משך” (Durée): תהליך פנימי, חי, סובייקטיבי, שבו העבר ההווה והעתיד שזורים זה בזה.

התמונה המשפחתית שבה אחיו ואחותו של מרטי דוהים בהדרגה היא דימוי ויזואלי מושלם למושג הזה: לא "קליק" של סיבה-תוצאה, אלא המסה אורגנית של עתיד כתוצאה ממעשים עדינים בעבר. הסרט מחזיק בו-זמנית שתי שכבות: דיוק מכני (לתפוס ברק בשעה 1:21, לתזמן שיר לרגע המושלם לנשיקה, להניע לפני הכדור שפוגע בדוק׳) וזמן פנימי – חרדה, תקווה, הכרה עצמית. כאן צומחת הגדולה: הקהל מבין אינטואיטיבית שההצלחה לא תלויה רק בשניות, אלא באומץ, בחסד, בקומדיה. רגעים "טכניים" מתקיימים לצד רגעים נפשיים: ג’ורג’ מוצא אומץ, לוריין מגדירה מחדש תשוקה, ומרטי מבין שהשיבה לעבר היא בעצם פגישה עם דימוי עצמי.

קשת דמות שטוחה 

לפי ג’ון טרובי, רוב העלילות נשענות על גיבור שעובר שינוי כשקשת הדמות המפורסמת מכולן היא ה"Redemption arc". כאן מרטי אינו משתנה; זהו מקרה מובהק של קשת שטוחה. כוחו טמון בעקביות: בכך שהוא יציב הוא משנה את העולם סביבו. לוריין לומדת על תשוקה וכבוד עצמי; ג’ורג’ לומד לעמוד על שלו; ביף לומד על גבולות. הגיבור הוא לא מושא חינוך, אלא מחולל-שינוי באחרים. לכן הסיפוק הסופי הוא לא רק "הצלחנו בזמן", אלא “העולם נעשה ראוי יותר” בין אם מדובר בבית, משפחה או דימוי עצמי.

כשקומדיה מטפלת בחרדה האדיפלית

במרכז המשולש מרטי-לוריין-ג'ורג' מסתתרת אחת החרדות העמוקות של הפסיכואנליזה: משיכה אסורה בין בן לאם (“תסביך אדיפוס”) והזדהות כפולה שמאיימת לפרק את הסדר המשפחתי. "בחזרה לעתיד" מעז להציב את הפיתוי הזה חזיתית אבל עושה לו “דיפוזיה קולנועית” באמצעות הומור, סלפסטיק, ומנגנון של תזמון עד שהטאבו לא נעלם, אלא מעובד והופך למנוע שינוי. במקום להדחיק, הסרט מְבַטֵא את החרדה בצורה שעוקפת אשמה ישירה ומאפשרת תיקון. 

פרויד כתב שהבדיחה משמשת כפורקן לאנרגיות אסורות. כאן, רגעי הפארסה (הנשיקה באוטו, מבטי האימה של מרטי, “זה קצת מוזר לי…”) מתפקדים כשסתומים: הם מורידים לחץ מהטאבו, מאפשרים לצופה להיות "שותף סודי" בלי להיות שותף-עובר-עבירה. ההומור מכריז: אנחנו רואים את החרדה, מכירים בה, אך מעדיפים לעבוד איתה, לא בכוח, אלא בתחבולה.

התרגיל של מרטי – לביים "הטרדה" כדי שג׳ורג’ יציל את לוריין – הוא מחווה פוסט-אדיפלית מובהקת: הבן מוותר על מקום האהוב-של-אמו ומעניק אותו לאב. זו לא דחייה עצמית אלא אקט מוסרי-טקטוני: העברת-הלהבה למקום הנכון. מבחינת המיתוס, זהו תיקון של צומת אדיפלי: במקום שהבן יחליף את האב (כמו בטרגדיה היוונית), הוא מחזיר את האב לתפקידו, ומציל בכך את עצמו מהיעלמות.

אז למה זה עובד עד היום?

כמו בקלאסיקות של פרנק קפרה והווארד הוקס, החן האנושי הוא המנוע. הכריזמה של מייקל ג’יי פוקס, הכימיה עם כריסטופר לויד, אלו מרכיבי "קולנוע גדול" במובן הישן: דמויות חדות ומוגזמות בהתאם, סצנות שיא שנחקקות בזיכרון ופסקול שמחזיר את הגוף לתמונה. התוצאה: סרט "ידידותי לקנבס תרבותי" – קל לצטט, קל לשחזר, קל לחיות איתו.

מכאן גם גל ההשפעות: מאופנה (נעלי נייק אוטולייס), דרך מוזיקה (החיבור בין תזמור הרפתקאות ללהיט רדיו כמו “The Power of Love”), ועד מדע בדיוני עכשווי שממשיך לדון בחירות מול סיבתיות (ריק ומורטי, אינטרסטלר, דברים מוזרים, והרשימה עוד ארוכה). הפרנצ׳ייז גם חזה את העתיד באופן מפתיע עם טכנולוגיות שהפכו שגרתיות – מצלמות אבטחה, מסכי פלזמה, שיחות וידאו, בתים חכמים, רחפנים. אמנם הפקס לא היה נבואה מדויקת, אבל השאר – אינטואיציה תרבותית חדה.

שיעור זריז לכתיבת מסע בזמן

אם אתן.ם כותבות וכותבים: "בחזרה לעתיד" מלמד לתכנן אחורה. לקבוע יעדי זמן jדים (ברק, נשיקה, הופעה, ממציא הסקטבורד, ממציא הרוק), ואז להלביש עליהם דרמה של דמויות – רצונות, פחדים, שינוי. בלי "שעונים מתקתקים" אין מתח; בלי בניה רגשית- אין משמעות לצופה. הטריק הוא לעגן כל יעד בזמן מכני ביעד בזמן פנימי: לא רק "לתפוס ברק", אלא להרוויח אומץ; לא רק "להניע דלוריאן", אלא להנות מהסטייל שלה.

השורה התחתונה

“בחזרה לעתיד” הוא לא רק נוסטלגיה; הוא מדריך הישרדות אלגנטי לחיים בזמן, איך לתאם בין השעון שעל היד לבין הזמן הפנימי. זה אמנם עניין של זמן עד שנמציא מכונות זמן אבל אנחנו מקווים שכבר עכשיו הצלחנו לתת לכן.ם כלים לנסוע בהן. 

הגרסה המחודשת של “בחזרה לעתיד” נוחתת בסינמטק תל אביב החל מיום חמישי ה-9 באוקטובר החל מהקרנה + מפגש עם אלון גור אריה ואז תרוץ רק עד ה18.10; אם תפספסו את חלון הזמן הזה מי יודע מתי תוכלו לראות את הקלאסיקה הזאת שוב על מסך גדול. ואם תרצו להעמיק בעוד סיפורים, תובנות וקריאות פילוסופיות – מוזמנות ומוזמנים לקרוא את הטור הקודם שכתנו על הסרט איי אז לפני 5 שנים כשהפוקאסט רק התחיל. נתראה בטיילמליין הנכון.