יום חג לדמוקרטיה. יום חג לבתי קפה. יום חג לנהי אחוזי ההצבעה
שלחנו את כתבנו המשוטט יונתן עמירן להציק לעוברים ושבים וחפצים דוממים ברחוב ולצעוק עליהם למה הם לא הולכים להצביע, וגילינו שלב העיר דווקא מלא בפעילים, מצביעים מכל המינים ותכונה ערה של יום בחירות. גילינו גם שלא מקבלים מדבקה אחרי שמצביעים ואנחנו קצת כועסים
בעודי יושב על ספסל מול בית הספר בלפור, מתכונן להתחיל לראיין את המצביעים (לאחר שמילאתי את חובתי הדמוקרטית בעצמי, כמובן) חזיתי במחזה הבא: מכונית עוצרת, וממנה יוצאים מה שנראה כמו שלושה דורות של משפחה חרדית: נכד מבוגר, אבא יותר מבוגר וסבתא מבוגרת עוד יותר, כולם באים להצביע במעוז הליברליות של ישראל, רק כמה מטרים מאדם מבוגר חילוני שמתווכח בקול רם עם פעילים צעירים של חולדאי.
>> תל אביב בחרה שייק שאק: עמדנו בתור הכי ארוך של יום הבחירות
האם הרגע הזה היה דוגמה לחזון הפלורליסטי של העיר הזאת – עיר כל תושביה? או אולי סתם רגע עירוני בנאלי ולא מיוחד שבחרתי לכתוב עליו בפסקת פתיחה כדי לנסות ולהצדיק את הכתבה הזאת? אתם תחליטו.
יום הבחירות המוניציפליות הוא יום מרגש בתל אביב. אופטימי אך מנומנם, דמוקרטי אך יומיומי. זהו יום חשוב להמשך הקיום של תל אביב כמו שהיא, אבל זה גם יום לשבת ולשתות קפה עם חברים. "זה היום העמוס שלנו בשנה", אומר לי מלצר בבית קפה באזור שינקין בעודו מפנה ספלים ריקים.
"אבל אנשים כן מצביעים? פשוט באים לשתות לפני או אחרי?", שאלתי אותו. הוא ענה שכן ואז הוסיף: "לפחות זה מה שהם אומרים".
ואכן, בתי הקפה, חנויות התקליטים והסושי ושאר הסממנים הסטריאוטיפיים של העיר נראו עמוסים מתמיד, אך גם ליד הקלפיות נמצאו לא מעט מצביעים צעירים ומבוגרים. "בחייך! תצביע למישהו!", שמעתי עוברת אורח קוראת לחבר ליד בית הספר בלפור, נראה שאם יש מסר מרכזי בבחירות האלו זה "תצביעו", פחות משנה לאיזה ראש עיר או איזו רשימה. הכי חשוב שתצביעו. "אנחנו מתרגשים מזה שעדיין יש לנו את הזכות הזאת", אמרה לי מצביעה, "אבל אנחנו מרגישים שההיצע דל". כן, הקמפיינים עייפים ומעבר ל"חשוב להצביע" וקמפייני געוואלד שונים, אין תנועה שתעורר ותאחד את המצביעים התל אביביים.
ואכן במרוץ לראשות העיר לא מורגש כל אקשן. חולדאי הוא עדיין המועמד המוביל, כמו שהיה בשניים וחצי העשורים האחרונים, ונראה ששמות כמו אורנה ברביבאי ויובל צלנר (או כמו שתושב שראיינתי קרא לו "נו זה, לא זוכר את השם שלו") אינם מלהיבים את המצביעים, ברשימות מורגש יותר עניין בטח, עם מפלגות קטנות יותר כמו "חי-חילונים ירוקים", "הרשימה השווה" ובעיקר "כולנו העיר" שעושה הרבה באזז ברשתות, חיובי וגם שלילי. דווקא אמיר בדראן, ראש רשימת "כולנו העיר" הפתיע בפרישה ברגע האחרון, התפתחות שוועדת הבחירות התמודדה איתה בלצייר X גדול על הפתק שלו (קצת נראה כמו ונדליזם של פעילים נגדו, אבל ניחא).
"אנחנו מפחדים שאנחנו בבליינדספוט", אמרה לי מצביעה אחת, "שהימין יפתיע אותנו פתאום". וזה באמת מרגיש כך, הרשתות החברתיות מלאו פוסטים רבים הפונים לכל תושב עיר ליברלית לשמור על העיר שלו ללא השפעה ימנית-משיחית. "בסופו של דבר בחירות מוניציפליות משפיעות יותר על היומיום שלנו מאשר בחירות ארציות", אמרה לי מצביעה אחרת. אבל האם זה נכון? האם ייצוג מסיבי של "כולנו העיר" בעירייה בראשות חולדאי יעשה שינוי מהותי? האם קואליציה ליברלית של ברביבאי תהיה שונה משמעותית? כנראה שנגלה בקרוב.
בסופו של דבר, לפחות באזורי לב העיר שבהם שוטטנו, יום הבחירות המוניציפליות כן הוציא את התל-אביבים החוצה, ולא רק כדי לשתות קפה. העיר מלאה בפעילים, מצביעים מכל המינים והסוגים וכן, גם כמה תיירי פנים מערים אחרות שבאו להנות ממה שיש לתל-אביב להציע ביום שבתון.
אוכל לסיים את היום עם רגע ששייך לציבור שהיום הזה לא שייך לו: ציבור הילדים, שנהנים מיום חופש מבתי הספר, אבל צריכים לבוא עם ההורים לקלפי כדי שיוכלו למלא את חובתם הדמוקרטית. ילדה אחת הלכה עם אבא שלה להצביע באחת הקלפיות ושאלה את השאלה הפשוטה "נקבל מדבקה?" (ולמה שלא נקבל מדבקה, בעצם?). כשאתה ילד, זה נושא הבחירות החשוב ביותר, ואני חושב שכולנו קצת מתגעגעים לתקופה הזו.
