אקס פקטור

X-Men: Days of Future Past במאי: בריאן סינגר. עם ג'ניפר לורנס, יו ג'קמן, ג'יימס מקאבוי, מייקל פאסבנדר, פיטר דינקלג'. ארה"ב 2014, 131 דק'

בין הפרק הקודם מ־2011 לפרק הנוכחי בסדרת "אקס־מן" הפכה ג'ניפר לורנס לכוכבת הכי לוהטת בעולם. בהתאם, התסריט של הסרט החדש נתפר סביבה, ומיסטיק הפכה מדמות משנה זוהרת לגיבורה שמחוללת את הסרט. בדרכה הסקסית והמגניבה הזיקית הכחולה שוב ושוב מחליפה צורה ותמיד מצליחה להפתיע. הסרט הנוכחי קופץ לעתיד פוסט־אפוקליפטי, ומשם חוזר במסע זמן תודעתי לשנות ה־70, ותוך כדי ניסיון לשנות את העתיד שהיה הוא גם משנה את ההיסטוריה של הסרטים עצמם. מתברר שד"ר טרסק – שב"אקס־מן 3" גולם על ידי ביל דיוק השחור והפעם החליף צורה והפך לפיטר דינקלג' הנמוך (יש מישהו שלא יודע שזהו טיריון מ"משחקי הכס"?) – פיתח סנטינלים שנועדו להשמיד את המוטנטים, אך אלה עברו מין מוטציה בעצמם והחלו להשמיד גם את המין האנושי.

עוד מתברר, בשל היגיון עלילתי מפותל, שכל זה קרה דווקא משום שמיסטיק הרגה את טרסק, ולכן המשימה המוטלת על וולברין של העתיד היא להיטמע בתודעתו של וולברין מהעבר (לפני תוספת האדמנטיום) ולשכנע את מגניטו ופרופ' אקס הצעירים לשתף פעולה ולעצור במיסטיק מלבצע את זממה. הסיפור לא תמיד הגיוני (אם אפשר לחזור לרגע מסוים בעבר, למה לחכות לדקה ה־90?), אבל הסרט אנרגטי וזורם בכיף בין סצנות פעולה גדולות ומלהיבות (בלי להיות בומבסטיות מדי), שהטובה בהן מופקדת בידיו של קוויקסילבר בבכורתו הקולנועית (אוון פיטרס מ"אימה אמריקאית"). זאת דמות כה זריזה ומגניבה שלא ברור מדוע קיבלה רק סצנה אחת. אחד היתרונות של הסדרה תמיד היה הליהוק הקולע שלה, ואף שיש כאן המון דמויות, רובן מובחנות ומאופיינות היטב והן מעגנות את ההתרוצצות העלילתית במצע רגשי איתן.

השורה התחתונה: כיף