בישראל של 2026 לא נותרו המון מעוזים ליברליים. התקשורת המיינסטרימית מתבררת, לרוב, כמשענת קנה רצוץ. המפלגות של המחנה הליברלי – שעוד אגע בהן גם כאן – לא מצליחות לייצג כהלכה את ציבור הבוחרים שלהן. הציבור הגדול בישראל שמעוניין במדינה ליברלית, חופשית ובעיקר דמוקרטית בדרך כלל מוצא את מקומו ברחוב, או בכמה נישות באינטרנט. אבל יש לפחות מעוז אחד שעדיין עומד על הערכים שלו ולא התקפל לגמרי. וזו "ארץ נהדרת". תוכנית הסאטירה של המדינה אמנם נמצאת עמוק במיינסטרים, אבל גם מתוכו היא בערך המוסד התקשורתי האחרון שאפשר לשאת אליו עיניים. כזה שבפשטות יכול להגיד את הדברים שהלב של לא מעט ישראלים צועק בבית.

אתמול, שלושה פרקים לתוך העונה, היא הגיחה עם פרק הבחירות המסורתי שלה – הפורמט שמלווה אותה מאז בחירות 2009. מהדורת החדשות פותחת את המשדר, קופצים לפרק מהודק של "ארץ", חוזרים למדגם ולתגובות הראשונות אליו – ואז מגיע חלק ב' של הפרק, זה שמתקיים בשידור חי ובו היוצרים והשחקנים מגיבים לתוצאות בדרכם.

ובתוך ערב ארוך ודי מייאש, "ארץ" הצליחה לעשות את הדבר שהיא יודעת לעשות היטב: לזהות את הסיפורים והסתירות שמסתתרים מתחת לשכבות של פרשנות, ספינים ופאנלים. אחרי פתיח ברוח עולמות הרסלינג – אולי גם כסוג של קריצה לקרב שהוא יפה ומרשים אבל אין מאחוריו משמעות אמיתית – הזינג הראשון הגיע ממש בדקות הראשונות, לכיוונו של בכיר הטאלנטים של חדשות 12, עמית סגל.

מערכת היחסים בין סגל לאנשי "ארץ נהדרת" היא דבר מורכב. כבר בבחירות 2009 הוא זכה לחיקוי של אסי כהן, כחנון הצעיר והחביב של חדשות 2. עם השנים, ועם הקיטוב הפוליטי שהלך והתגבר, גם דמותו בתוכנית השתנתה. המחקה התחלף מאסי כהן לרועי בר נתן, והדמות נהייתה קצת יותר זחוחה וקצת יותר מזוהה עם הקו הפוליטי הימני. ו"ארץ" ירתה חץ ישיר לעברו כבר בהתחלה, עם התייחסות לתכתובות שיוחסו ליונתן אוריך ול"טנגו העדין" של סגל עם מקורותיו. התכתובות שפורסמו הציגו לכאורה גם חילופי דעות ועצות סביב מסרים וטיוטת נאום. סגל עצמו הסביר שמדובר ביחסים הרגילים והעדינים שבין מסקר למסוקר. זה היה רגע מוצלח קומית, אבל בעיקר כזה שהראה ש"ארץ" לא מפחדת להיכנס גם בטאלנט בכיר מהערוץ שבו היא עצמה משודרת.

אבל את עיקר השירות שלה היא עשתה בביקורת – הסופר מוצדקת – כלפי מנהיגי גוש השינוי. זה התחיל עוד בפרק שעבר, במערכון "בואו לשנות איתי", שצחק על ההתעקשות של לפיד, בנט, ליברמן, יאיר גולן ואייזנקוט לא לשתף בארוחה את מנסור עבאס. הפעם הם הלכו צעד קדימה, ואת זה ראינו לא בפרק המקדים אלא בחלק ב' שאחרי המדגם.

זה קרה עם השעשועון "סליחה על ההבטחה", שבו נאלץ כל אחד מראשי גוש השינוי להודות בהבטחה חסרת היגיון שממנה יצטרך להתפרק אם הוא רוצה שלטון. בנט התפרק מההבטחה על הערבים, גם אייזנקוט – ורק ליברמן עוד לא היה מסוגל להוציא את זה מהפה. גם כשהדמות של עבאס, בגילומו המעולה של אמיר שורוש, ממש מילולית משעינה אותו עליו.

ואם בלילה זו הייתה בדיחה, הבוקר המספרים הופכים אותה להרבה פחות תיאורטית. אחרי ספירת יותר מ-70% מהקולות, גוש נתניהו עומד על 54 מנדטים, גוש איזנקוט על 47 והמפלגות הערביות על 19. כלומר, גוש השינוי לבדו רחוק מאוד מרוב, וההתעקשות של ראשיו להרחיק מראש את המפלגות הערביות לא נראית הבוקר כמו ויכוח פילוסופי.

דווקא בגלל זה, המשפט "איך 70 מול 50 זה תיקו?", שאמר אייל קיציס במהלך אחת השיחות, הוא רגע שצריך לקרוא הבוקר קצת אחרת. בזמן אמת הוא היה פאנץ' נהדר: דרך פשוטה לנקב את כל הספינים ולהסתכל על החשבון שהציגו המדגמים הראשונים. אלא שמדגם הוא מדגם, והלילה הוכיח את זה באכזריות. המדגמים שפורסמו עם סגירת הקלפיות העניקו לגוש נתניהו 50 מנדטים ולגוש השינוי 52 עד 54, לצד 16 עד 18 למפלגות הערביות. ככל שתוצאות האמת נאספו, התמונה זזה משמעותית לכיוון השני.

זה לא הופך את הבדיחה לפחות טובה. זה כן הופך אותה מתיאור של "האמת שרק הליצן יכול להגיד" לתיעוד מושלם של הרגע שבו כולנו הסתכלנו על מספרים שעתידים להשתנות בתוך כמה שעות. לפעמים הליצן חופשי יותר מהפרשנים. הוא עדיין לא חופשי מסטטיסטיקה.

רגע נוסף מצוין של הפרק היה החלק של נתניהו – גם אם הבוקר הוא נראה עוד פחות רלוונטי. הוא נכתב ושודר בזמן שבו המדגמים הראשונים נתנו יתרון לגוש השינוי, ובו נתניהו "חוטף" את מפקד חיל האוויר, ממנה מפקדת חדשה – שרה – ומחליט לתקוף באיראן כדי לשבש את הבחירות שבהן הוא עומד להפסיד. ככל שתוצאות האמת נאספו, הנחת המוצא של המערכון התרחקה מהמציאות. אבל האומץ להגיד את האמירה הזאת, באקלים התקשורתי שבו "ארץ נהדרת" חיה, נשאר.

חוץ מזה, זה היה פרק שהשתמש היטב בכל היכולות של "ארץ נהדרת": ממערכון הסבתא המאוד מוצלח, שקצת צחק על המריבות הפנימיות שלעתים קורעות משפחות, דרך מערכון ראשי הממשלה שמתו וצופים בתשדירי ה-AI המגוחכים של המפלגות – כבר אמרנו כמה החיקוי של עומר עציון ליצחק רבין הוא זהב טהור? – ועד אשר נהג המונית שראיין מצביעים, כולל את גל גדות האומייגד-כמה-הורסת-את – קלישאה, אבל זה נכון – שהגיעה לארץ כדי להצביע.

אחת הנחמות הגדולות שיש לנו כמצביעים, אחרי ליל בחירות שבו המציאות שוב הוכיחה שהיא טובה יותר מכל פאנל בלטרוף את הקלפים, היא שיש לנו מעוזים להיאחז בהם. וכן, עדיין יש לנו את "ארץ נהדרת". היא אכזרית כלפי כל הצדדים הפוליטיים – וכך צריך – אבל בסופו של דבר, ובעיקר בבוקר הלא פשוט הזה, צריך להודות שהיא קיימת. גם כשהמציאות מתקנת אותה תוך כדי תנועה, היא עדיין שם כדי להגיד דברים שפחות ופחות אנשים במיינסטרים מוכנים להגיד בקול.

אז אולי ארץ נהדרת אין לנו – לפחות לא לפי תמונת הביניים של הבוקר – אבל יש לנו תוכנית נהדרת שיודעת לבטא את הקול של ישראל הליברלית. והיא תצטרך כנראה להמשיך לעבוד קשה.

• ביקורת טלוויזיה