כיף, מבדר וחסר נשמה: הבעיה של הסדרה החדשה מבית ״ריק ומורטי״

בואו נודה באמת: "ריק ומורטי" כבר לא מה שהיא הייתה, אבל עדיין יש לה מספיק צופים כדי להצדיק לפחות ספין-אוף אחד. זה בדיוק מה שמציעה הסדרה החדשה של Adult Swim, "הנשיא קרטיס", שיצרו דן הרמון וג'יימס סיציליאנו ועוסקת בנשיא המוכר מהיקום של "ריק ומורטי" – לפחות מהיקום המרכזי. הכיף והטירוף של סדרת המקור בהחלט קיימים גם כאן, אבל בינינו, הפן הבידורי היה רק חלק מהקסם.
>> חמסין על המסך: 22 הסדרות הכי טובות שעולות בחודש אוגוסט

העלילה עוקבת אחר הנשיא קרטיס (קית' דייוויד) והצוות שלו: הסוכן המיוחד פרנסיס או'דויל, שהוא גם חצי לפרקון (ג'ים ראש, שחוזר לשתף פעולה עם הרמון אחרי שגילם את הדיקן ב"קומיוניטי"), ורו בנקס, סייבורגית שנכנסת לתפקידה החדש כראש הסגל (סטפני ביאטריס). יחד הם יוצאים להרפתקאות על-טבעיות שכוללות, בין היתר, דיפלומטיה בין-גלקטית, אלימות קיצונית והמון שיט מד"בי – בדיוק כפי שאנחנו מצפים מספין-אוף של "ריק ומורטי".

הפרק הראשון נפתח בקונספירציה מוכרת, ולמען האמת כבר די שחוקה, סביב הנחיתה על הירח. זה מטופש, כיפי ומבדר. למרות שזה חלק ממה שהופך תוכן של "ריק ומורטי" לתוכן של "ריק ומורטי", מרכז הכובד של הסדרה המקורית תמיד היה העומק והתחכום שמתחת לפני השטח.

הרגעים הכי זכורים בסדרת המקור הם לא הרגעים הקלילים, אלא המורכבים והכואבים. המונולוג האקזיסטנציאליסטי של מורטי לסאמר, רגע אחרי שקבר את הגופה של עצמו בחצר. ריק ששוקל להתאבד בעזרת מכשיר שהמציא. הניסיון של ריק לברוח מהתמודדות בטיפול פסיכולוגי משפחתי באמצעות הפיכתו למלפפון חמוץ. הייתה אפילו תקופה שבה האינטרנט התמלא בניתוחים פילוסופיים של הפרקים. לצורך הביקורת קיבלתי גישה מוקדמת לפרקים נוספים, ובארבעה שצפיתי כמעט אין זכר לכל זה.

אני לא מצפה מהנשיא קרטיס להיות ריק החדש, אבל כן צריך להיות לו קצת יותר אופי מעבר לנשיא המגניב שאוסף את ההרפתקאות שריק לא רוצה. יכול להיות שזה ישתנה בהמשך, אבל הפרקים הראשונים של סדרה הם הצהרת כוונות, ולפי ההצהרה הזאת היא בכלל לא בכיוון. יש לכך קשר לעובדה שג'סטין רוילנד כבר אינו חלק מהצוות היצירתי, כפי שציינו בעבר. אבל הסיבה המרכזית היא, בראש ובראשונה, ש"ריק ומורטי" התמסחרה. זה תהליך טבעי של סדרה מצליחה, אבל יש לו השלכות. ברגע שפרנצ'ייז מצליח ומקבל טיפול עשרת אלפים מהאולפן, הוא כבר לא מחזיק רק את סדרת המקור, אלא תעשיות שלמות. צריך לתחזק תוכן ומרצ'נדייז, ובעיקר לשמור על קהל היעד ולהרחיב אותו ככל האפשר.

לאורך השנים ראיתי איך היחסים בין הסדרה לקהל שלה השתנו. בהתחלה היא עודדה את הצופים לחשוב, לנתח ולבקר אותה. עם הזמן, חלק מהפאנדום הפך למתגונן כל כך, עד שכל ביקורת על הסדרה נתפסת אצלו כמעט כבגידה – בדיוק מסוג ההתנהגויות ש"ריק ומורטי" לעגה להן בתחילת דרכה. אותם מעריצים הפכו למגינים הגדולים של סדרה שאיבדה את הדרך, וההשפעה של זה ניכרת גם בסדרת הבת. העניין הוא שבאותו זמן, ובאופן מודע למדי, היא גם מנסה להוכיח שהיא לא רק ניסיון למחזר את ההצלחה. אז איך עושים את זה?

קודם כל, צריך להיות לה עמוד שדרה כלשהו. ב"ריק ומורטי", קו העלילה של מורטי המרושע מילא פחות או יותר את התפקיד הזה. בסופו של דבר, צריך להבין מה הנשיא קרטיס רוצה. האם הוא רודף אחר כוח? האם הוא באמת ובתמים רוצה להגן על אמריקה? האם הוא רודף אחר תהילה ופרסום? האם המצפן המוסרי שלו משתבש ככל שהסדרה מתקדמת? אני לא יודע מה מכל אלה יעבוד, אבל כל סדרה חייבת עמוד שדרה, גם אם היא נוסחתית. אחר כך אפשר להתמקד במה שעבד בשנים הראשונות של סדרת המקור ולנסות להחזיר את העומק ליקום הטלוויזיוני הזה, בלי לחקות את הסבא השיכור והנכד הטיפש שלו. אם בעבר העומק בא לידי ביטוי במורבידיות של עצם קיומו של ריק, הפעם הוא יכול להגיע דרך סאטירה פוליטית – או בכל דרך אחרת שתגרום לקהל לחשוב לצד הפן הבידורי המוצהר של הסדרה.

בסופו של דבר, אני לא מצפה מ"הנשיא קרטיס" להיות שחזור מדויק של "ריק ומורטי", אבל אני כן מצפה ממנה ללמוד מטעויות העבר ולא לנסות לרצות בכל מחיר את החלקים המתגוננים ביותר בפאנדום. היא צריכה למצוא עמוד שדרה עלילתי ועומק משלה, ונכון לעכשיו עדיין לא נראה שזה המצב. וזה מחזיר אותנו לבדיחת המטא בפרק הראשון. הנשיא קרטיס פוגש את ריק ומורטי ומבקש מהם חללית, מורטי מעיר כמה מהר מייצרים ספין-אופים, וריק אומר בקרירות שהוא נותן לסדרה עשרה פרקים. אני דווקא קצת יותר נדיב: אני נותן לה מקסימום שלוש עונות – שתיים יותר מריק. אבל כדי להגיע אפילו לשם, היא תצטרך למצוא את מה שחסר לה כרגע: לא רק עמוד שדרה, אלא גם נשמה.