נדמה שכיום כל שירות סטרימינג מחפש קומדיית "פיל גוד" משל עצמו. אצל אפל TV+ זה "טד לאסו", בדיסני+ אלה החידושים של "סקראבס" ו"מלקולם באמצע", ונטפליקס עדיין לא מצאה את שלה, למרות שיש לה את "אהבה על הספקטרום", ונראה לי שזה תופס. בפיקוק, מי שתפסה את המקום הזה באופן קצת מוזר היא סדרת הספין-אוף של "המשרד", "העיתון", שעלתה בשנה שעברה וחזרה עכשיו לעונה שנייה.

בסוף העונה הראשונה, נד סמספסון (דונל גליסון) הוביל את העיתון המקומי בטולדו לזכייה בשלושה פרסים בטקס פרסי העיתונות של אוהיו. מרגש, אני יודע. מה שקצת יותר מרגש מזה הוא סיפור האהבה שהתפתח במקביל בין נד למר (צ'לסי פריי). סיפור האהבה הזה מניע את מרבית העלילה של העונה השנייה ומנסה להבהיר, כמעט בכוח, שלא מדובר בסיפור של פאם וג'ים רק בשינוי אדרת. אז גרג דניאלס ומייקל קומן, יוצרי הסדרה, דחסו את כל הסיפור של פאם וג'ים לעונה אחת.

כזכור, כל הסיפור של פאם וג'ים בסדרת האם "המשרד" עסק בשאלה "האם הם יעשו את זה?", וזה נמשך כמה עונות טובות. כעת, כשברור לכותבים שהם לא יוכלו לשחזר פעם שנייה את אותו המתח, הם פשוט רצים על כל מיני תחנות שהיו להם בדרך, רק בצורה נחמדה יותר ופחות חסרת טאקט. כמו בקומדיות רבות של גרג דניאלס, גם כאן הקומדיה נשענת על אוסף של אנשים נוראיים שעושים דברים מעוררי קרינג', אבל הפעם התחושה היא שהכל יסתדר, ובסוף כל פרק מקבלים סיום טוב יותר ממה שקיבלנו בעבר.

אזמרלדה, שאותה משחקת סברינה אימפצ'יאטורה המוכשרת, ממשיכה להיות מרוכזת בעצמה ונלחמת על המעמד שלה במערכת בלי שיש באמת השלכות מהותיות למעשים שלה. ניקול (רמונה יאנג) מנסה להתגבר על הפרידה שלה מדטריק (מלווין גרג), תוך כדי שהיא מתקדמת בתוך המערכת. הדמויות השוליות לא נשכחות, אבל מערכת היחסים של נד ומר אכן מקבלת את הבמה המרכזית בעונה הזאת, לעומת העונה הקודמת, שבה היא הייתה חלק מהסדרה ולא כולה. אני לא יודע אם זה טוב או רע. אני מניח שזה תלוי במה שאתם מצפים מסדרה של גרג דניאלס, אבל עבורי בינתיים זה עובד, בעיקר כי הם לא מסתירים את הקרינג' של הדמויות. זה עובד גם כי דרך הסיפורים על היחסים בין העובדים אנחנו נחשפים לרגעים אמיתיים ואבסורדיים מתוך העבודה העיתונאית. רגע אחד כזה שזכור לי במיוחד הוא הרגע שבו צוות העיתון מבין שמקרה מוות שהם מסקרים, שמסווג בתחילה כתאונה, מתגלה כרצח – והחבורה שמחה מזה, כי מדובר באייטם של ממש. איך חוגגים? רוקדים ברכבת ושרים "רצח, רצח, רצח".

עכשיו, אחרי שלתחושתי עיתונאים עברו מספיק דמוניזציה תחת שלטון נתניהו, אני מרגיש שנדרשת הבהרה: עיתונאים לא שמחים מרצח. אבל זה מדגים יפה מאוד את הפער בין איך שקורא מקבל ידיעה לבין איך שהעיתונאי שכתב אותה מקבל אותה. במהלך עבודתי כעורך חדשות, השבוע נפתחה משמרת החג עם כתבה על שלושה צעירים שנמצאו ללא רוח חיים ברכב בוער בצפון. הקורא הממוצע עלול לקרוא את הידיעה ולהזדעזע, אבל ככתב שמקבל עשרות עד מאות דיווחים בשבוע על פשיעה בחברה הערבית, שעל רובם אני בכלל לא מדווח, זה לא כזה מרגש אותי. יש פער גדול וכמעט אבסורדי בין איך שכתב מתייחס לחדשות לבין איך שהקורא מתייחס אליהן, והסדרה קולעת בלהדגים את הפער הזה.

דוגמה נוספת לכך היא פרק על סופת טורנדו שמתקרבת לטולדו, שבמהלכו קיבלנו ביקורת מעניינת על תרבות הפושים שיצאה מכלל שליטה. מילה על פושים – האויב הכי מר של העיתונות הוא לא הממשלה, אלא הפושים. הלחץ להוציא פוש כמה שיותר מהר, גם אם אין מספיק זמן לבדוק את רמת אמינותו, הוא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לעיתונות. זו מפלצת שחברות התקשורת ממשיכות להאכיל, והכתבים נופלים בזה גם כן, כשכל כתב לענייני חרדים, ערבים, תעופה או תחבורה מבקש פוש על כל "פרסום ראשון" או "חשיפה בלעדית".

זה לא רק שאני שמח לראות שמדברים על נושאים בוערים בתקשורת המודרנית. זה גם מראה לקהל איך לצרוך עיתונות כיום, וזה חשוב – כי אין מישהו אחר שיעשה את זה. "העיתון" היא קומדיית "פיל גוד" מושלמת כשבא לכם לראות משהו שיעלה לכם חיוך בתוספת כמות נכבדת של קרינג', אבל גם בעונתה השנייה היא ממשיכה ללמד את הצופים על העבודה העיתונאית. הסיפורים שאותם צוות הטולדו טרות' טלר מסקר הופכים להיות חלק משמעותי מהסיפור, וכשזה משתלב ביחסים הבין-אישיים שלהם, זה כבר הופך לדרך אלגנטית עבור דניאלס וקומן להעביר מסר ברור – תצרכו את העיתונות שלכם בחוכמה, קחו דברים בפרופורציות, ואל תאשרו הודעות פוש באפליקציות.

• ביקורת טלוויזיה
• עיתונות