היית מצפה שאחרי כל כך הרבה מלחמות יהיה איזשהו קו למידה, אבל כנראה שהטעות שלנו היא לצפות - ב-12 התמסרו לקיטש לאומי, ב-11 איילה חסון נתנה נאומי מוטיבציה ורק ב-13 הביעו קורטוב של ספק סביר. עוד חוזר השידור
במופע "מיומנו של ישראלי שפוי", שכתב דורון רוזנבלום וביצע יוסי בנאי ז"ל, יש משפט שאומר "בעולם הגדול, קודם כל מוציאים יצירת מופת, ורק אחר כך נחשבים לגאונים. אצלנו הסדר הוא הפוך: אתה קודם כל גאון, ורק אז מנסים לחשוב באיזה תחום בעצם". 24 שנה אחרי שהמופע הזה יצא, ובהשאלה על הציטוט ההוא – גם המלחמות הישראליות, לפחות בעין התקשורתית, עוברות את אותו התהליך: במקומות נורמליים נהוג לחשוב שמלחמות מתחילות בערפל כבד סמיך, ורק כשהוא שוקע אפשר לשפוט את התוצאות, אבל ישראל, כאמור, אינה מקום נורמלי – ואצלנו כל מלחמה שיזמנו מתחילה כהצלחה מסחררת.
>>
שיא כל הזמנים, אירוע טקטוני ומשנה מציאות, העולם כבר לא יהיה אותו דבר. אבל עובר שבוע, ושבועיים, וחודש, וחודשיים – ורק אז מנסים להבין איפה ניצחנו, והאם בכלל ניצחנו. היית מצפה שאחרי כל כך הרבה מלחמות שהחלו כניצחון היסטורי, ונגמרו בתיקו מאכזב (במקרה הטוב) – יהיה איזשהו קו למידה. אבל אצלנו, כמו שפעם אמר לארי דייויד על סיינפלד, לא לומדים לקחים. וגם הפעם התקשורת – כבר ביום הראשון – התמסרה לרגש הלאומי: ניצחנו את המשטר האיראני. הפעם, עם הקובץ.
השאלה הבסיסית שעמדה בפניי כשראיתי את המהדורות (כרגיל, כדי שאתם לא תצטרכו) היתה "שוב?". האם זה לא מרגיש לכם קצת ריטואל ל-13 ביוני, היום בו שוב מדינת ישראל יצאה למלחמה מול המשטר האיראני הנורא והאיום, כשחרבה שלופה בידה ועול ההיסטוריה על כתפיה, כדי סוף סוף להסיר את המשטר המרושע מן העולם? אם מבצע "עם כלביא" אכן נגמר בהצלחה שטראמפ ונתניהו שיווקו בסיומה ("השגנו ניצחון היסטורי, ניצחון לדורות") – איך זה שאחרי שמונה חודשים אנחנו צריכים שוב להיכנס איתם למלחמה? איך אנחנו שוב בבוץ הזה, שכבר סיפרו לכולנו שלא יחזור לעולם?
נפתח במהדורה המרכזית – תרתי משמע – של חדשות 12. שם לא שמעת מילה אחת של ספק במטרה. העיסוק התקשורתי הגדול היה בשאלת חיסול חמנאי, ובשאלה כמה זמן זה עוד יימשך, מבלי לחזור אל שאלת השורש שהייתה חשובה מאוד כדי להבין את המציאות בהווה. זו הייתה התמסרות מובהקת לכוונות נתניהו: כולם הניחו שהכוונות הן כנות, ושעכשיו – כמו שאמרה דנה וייס – זה באמת "הסיבוב האחרון מול איראן". בטוחה דנה? כי זה מה שאמרו לנו בפעם הקודמת. ואנחנו שוב בחרא הזה.
מבחינה צורנית המהדורה חזרה למתכונת החירום הרגילה שלה: יונית לוי באולפן (בחולצת תכלת סמלית) עד קץ האנושות, ודני קושמרו עם המעיל הקשוח על הגג בתל אביב. וכאן נשאר לשאול: מה לעזאזל הקטע הזה עם הגג? למה אנחנו צריכים את הכתבים בפאנלים מיוחדים על גג? האם זו לא התגרות מיותרת במלחמה שבה אשכרה נזרקים עלינו חפצים מהשמיים? חוץ מזה שקו הרקיע של תל אביב מאוד יפה, מה זה משדר חוץ מאשליית "אנחנו בשטח" מבלי באמת להיות בו? במה הנוכחות על הגג משפרת או מעצימה את הדיווח?
בכל מקרה, בעוד יונית לוי היתה קצת יותר קורקטית – קושמרו שוב לא למד לקח, וכבר התפייט על מותו הסמלי של עלי חמינאי, 2,500 שנה אחרי פורים. "המן המודרני חוסל". בלי לזכור את היום שבו אותו קושמרו הספיד את שורת ראשי חמאס שחוסלו (ואז התברר שלא חוסלו) באותו מגדל בדובאי. אבל למה להתערב לצופים ברגש. זה מה שהם רוצים, אז תן להם את הפאתוס. וכמה שיותר. בתוך כל אלה – ולצד עמית סגל, ששוב העתיר שבחים וקשר כתרים למבצע ש"ישנה את פני האיזור" – שני עיתונאים התבלטו בעיניי לטובה. אחד הוא אהוד יערי – שכרגיל, הוסיף מניסיונו ומחריצותו לאולפן יחד עם עיתונאים הרבה פחות ותיקים, והשני הוא ברק רביד – שהקשר שלו עם הנשיא טראמפ הביא את הכותרת הטובה ביותר במהדורה, והיא ההערכות לגבי איך לעזאזל היא תסתיים. רביד סיפק מידע אמיתי, בתוך מהדורה שרוב הזמן התמסרה לקיטש הלאומי – כיאה לערוץ הבידורי והרייטינגי שהוא 12.
ב"כאן 11", לעומת זאת, נלקחה בחירה מעוררת מחלוקת להובלת מהדורת המלחמה – איילה חסון, שתפסה את מושב המנה על חשבון טל ברמן וטלי מורנו, מגישי המהדורה המרכזית בד"כ, שידועים יותר בספקנותם. חסון, לעומתם, מזוהה מאוד עם המחנה הביביסטי. האם הבחירה היא מקרית? קשה להאמין. כי בניגוד למגישי המהדורות האחרים – שפתחו במידע אובייקטיבי – חסון פרצה במונולוג נמלץ, כמעט תעמולתי, שהתיישר כמעט לחלוטין עם דף המסרים הלאומי. בלה בלה העורף הישראלי ידע קשיים, בלה בלה לחרוק שינייים, בלה בלה, גודל השעה ההיסטורית. זה בסדר שאת חושבת ככה, אבל למה בראש מהדורה זה המידע שאנחנו צריכים לקבל? ממתי מהדורת חדשות צריכה לשדר לנו נאומי מוטיבציה, משל היינו צפרירים חולון והמאמן הוא שייע פייגנבוים לפני קרב תחתית?
ונשארנו עם ערוץ 13. שם דווקא קיבלנו את מנת הספק הראויה. פתיחת המהדורה אמנם היתה מיושרת וממלכתית, אבל מצאנו את קורטוב המלח הראוי – בשני אופנים. הראשון הוא אלון בן דוד, שבניגוד לערוצים האחרים שכבר דיברו על היום שאחרי חמנאי, סייג ואמר ש"אנחנו עוד לא יודעים". הוא למד את הלקח מהחיסול בדובאי, מסתבר. והשני הוא הדיאלוג (על הגג בת"א, כמובן) בין אודי סגל ורביב דרוקר. יש משהו משותף בין שני העיתונאים האלה – והוא הניסיון שלהם מול פוליטיקאים בכלל, וראשי ממשלות בפרט. בניגוד לעיתונאים אחרים שאכלו משולחנם, דרוקר וסגל תמיד שמרו על ניקיון מסוים ועל ציניות בריאה. וסוף סוף, בדיאלוג ביניהם, מצאתי את מה שחיפשתי – את סימן השאלה. סגל שאל את דרוקר על העובדה שנתניהו וטראמפ מכרו לנו ניצחון מהיר ואלגנטי בפעם הקודמת, ומה קרה עכשיו?
דרוקר, מצידו, הסביר לו שהם בהחלט יוכלו למכור שוב ניצחון מהיר ואלגנטי – גם אם זה לא יקרה באמת. ובכך, שני העיתונאים הללו חשפו קצת את הבלוף של המהדורות האחרות: בסוף, בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, שמובילים את המלחמה הזאת, לא נתנו שום סיבה להאמין להם. נתניהו הוא זה שהבטיח ניצחון מוחלט וגמר כשחמאס עדיין שולט בעזה, חיזבאללה עדיין שולט בלבנון ואיראן עדיין איראן. טראמפ הוא זה שסיפר לעולם שתכנית הגרעין חוסלה לחלוטין, ועכשיו שוב תוקף מארה"ב, כדי לחסל את אותה תכנית גרעין שלא היתה קיימת. ואם זה הרקורד שלהם עד היום, וכבר הוכחה כמה מחויבותם לאמת, איך נתנסח בעדינות? היא לא התכונה הבולטת שלהם – על סמך מה רוב המהדורות מאמינות להם הפעם? למה אנחנו סומכים שוב על שני אנשים ששיקרו כל כך הרבה פעמים בעבר?
האמת הפשוטה היא ששוב, התקשורת חוזרת על מנהגי העבר שלה – לא רק בארץ, אלא בכלל. היא יכולה להיות ביקורתית ונשכנית לפעמים, היא יכולה אפילו לאתגר כמה שאלות יסוד פה ושם. אבל כשהתותחים רועמים, שוב המהדורות יתמסרו אל הקסם של לובשי המדים. אל הניצחון המפואר. אל הקונצנזוס החמים והמחבק. כמו התקשורת האמריקאית בעיראק, וכמו התקשורת שלנו בכל מלחמה כמעט. כן, הנה סוף סוף מתרחשת המלחמה שחיכינו לה, זו שאחריה יבוא הזבנג וגמרנו, וסוף הסופים, והגאולה. הוא צדק, יוסי בנאי ז"ל: בישראל לא מטפסים אל הניצחון המוחלט, אלא צוללים ממנו למטה.