מלך הבאו של המזרח התיכון: טאיזו היא הרבה יותר מהמסעדה הטובה בארץ

טאיזו. דאמפלינג שנחניזי (צילום: איליה מלניקוב)
טאיזו. דאמפלינג שנחניזי (צילום: איליה מלניקוב)

הארוחה שאכלנו בטאיזו היתה כמעט מושלמת לא רק בגלל שהאוכל היה טוב, אלא כי היא מצליחה לרקום ממקבץ של מנות חוויה מתמשכת מסחררת וקוהרנטית שמספרת סיפור של התפתחות

17 ביוני 2020

החלק הכי מורכב ביציאה לטאיזו, היה למצוא עם מי ללכת. לא כי האנשים לא רצו לבוא. להיפך. מהשיחות שעשינו עלה הרושם שכל מי שאוהב אוכל כבר הזמין מקום לארוחה שם. ולא שזה צריך להפתיע מישהו. טאיזו והשף שלה, יובל בן נריה, מככבים כבר כמה שנים בטופ של כל רשימה/חלוקת פרסים/טקסי מצטיינים עם רפיוטיישן של "אחת המסעדות הטובות בישראל (בעיקר כשמישהו אחר משלם עליך)". וזה אולי מסביר למה המשפט ששמענו הכי הרבה היה "אנחנו מתים על טאיזו, אבל גדול עלינו פעמיים בשבוע".

כבר בכניסה אפשר היה לראות שטאיזו לוקחת את עצמה ואת הלקוחות שלה ברצינות. היינו בכמה מסעדות בשבועות האחרונים, בכולן היה נדמה שתקנות הקורונה הן בגדר המלצה. בטאיזו, ברור לך שמישהו החליט לעשות את הדברים כמו שצריך. המרחק בין השולחנות גדל משמעותית, המלצרים היו עם מסיכות על הפנים לאורך כל הערב ואין תפריטים. רק קוד QR שלוקח אותך לתפריט באתר המסעדה. או במקרה שלנו, גורם לך להגיד למלצרית "עזבי תפריט. פשוט תאכילו אותנו".

הארוחה שבנו לנו נפתחה עם טרטר טאיזו – קונוסים קטנים של אורז פריך, שבתוכם טרטר דג ים וביצי דגים. לכאורה מנת ביס, משהו קטן לפתיחה, אבל בעצם הרבה יותר מזה. הטרטר העדין והקרנצ'יות של הקונוס יצרו שילוב מרקמים נהדר, שנתן למנה נפח גדול בהרבה מכלל מרכיביה. 

טרטר טאיזו (צילום: איליה מלניקוב)
טרטר טאיזו (צילום: איליה מלניקוב)

השלב הבא היה שתי מנות כיסונים. הראשונה הייתה הר גאו, כיסונים מאודים עם שרימפס וארטישוק ירושלמי שהייתה ככל הנראה המנה הבאנלית ביותר לאורך כל הערב. היא הייתה טובה, בטח בסטנדט המקומי, אבל לא מעבר לזה. הדאמפלינג השנחינזי, לעומת זאת, היא מנה שבעולם מתוקן כותבים עליה פרוזה. כיסונים ממולאים בבשר לחי שעבר בישול ארוך ובמרק בשר. רק האופן שבו אוכלים את המנה הוא חוויה. נותנים ביס בכיסון, שותים את המרק ואז נשאר הכיסון הממולא בבקר. והטעם.. הו, הטעם. המרק העשיר מציף לך כל בלוטה בפה, ואז מגיע הכיסון ואתה רק רוצה שזה לא ייגמר.

סביצ'ה דגי ים היה הפתעה נעימה במיוחד. הסביצ'ה עצמו היה מצויין אבל מוצלח עוד יותר היה רוטב הקארי האדום העדין שבו הוגש. ביחד עם קוקוס, גלנגל (שורש ממשפחת הג'ינג'ר) ובוטנים, הקארי השתלב עם הדגים באופן מוצלח במיוחד, כשהשאלה היחידה שהוא משאיר פתוחה זה כמה פלצני יהיה להתלונן שהמלפפון היה חתוך גדול מידי. סלט השרימפס שהגיע במקביל היה מוצלח אפילו יותר. כנראה בזכות הביצה המטוגנת מבחוץ ורכה מבפנים שמעורבבת לתוך הירקות והשרימפס ועוטפת אותם, כמו ברוטב קרבונרה, באופן לא פחות ממופלא. ואם כל זה לא מספיק אז את הכל אוכלים על קרקר אורז כדי לתת גם משחק של מרקמים (כן, זה מוטיב חוזר. לא זאת לא הפעם האחרונה).

ואז הגיע הבאו טונה אדומה והתברר שטאיזו עשתה קפיצת מדרגה. זאת לא רק מנה מאוד טעימה אלא מנה שמראה על דרך שנעשתה. בן נריה לקח את הסנדוויץ הטוניסאי, אחד ממאכלי הרחוב הכי פופולריים בישראל, ויצר לה גרסה אסייתית מרהיבה שעולה על המקור. באן מטוגן על תקן הפריקסה, לימון כבוש, ביצה רכה והכי חשוב טונה אדומה במקום התועבה של טונה מקופסת שימורים. כמה המנה הזו טובה? כל אחד מאיתנו סיים את הבאן שלו וביחד אמרנו שכל מה שאנחנו רוצים עכשיו זה עוד אחד, בדיוק כזה.

בדיוק כשחשבנו שהארוחה לא יכולה להשתפר מעבר לזה, הגיע הספייריבס רול טלה. קיבלנו דף אורז ועליו בשר ספייריבס בציפוי מתקתק, עם מלפפון כוסברה ונענע, וגלגלנו אותו בעצמנו לספרינג רול. הבשר היה נפלא, מהטובים שאכלנו, והשילוב שלו עם הירקות הפך את המנה למושלמת.

באמת של החיים, יכולנו לעצור כאן. אבל לא אמרנו כלום אז המנות המשיכו להגיע. והנה חזרנו למוטיב הקרנצ'יות. הפעם בצורת קארי סרטנים שמוגש עם כוסיות חסה. הרעיון הוא למזוג את הקארי לתוך החסה ולאכול אותם יחד. בהתחלה הרמנו גבה על החסות והצורך לעבוד בשביך המנה, אבל בפועל החסה נתנה לא רק את הקרנצ'יות אלא גם עידנה את הקארי המאוד עשיר. וכדי להוסיף לכל הטוב הזה, הוגשה עם המנה גם סופגניה סינית שאפשרה לנגב את קערית הקארי עד נקיון מוחלט.

הר גאו סקאלופ (צילום: איליה מלניקוב)
הר גאו סקאלופ (צילום: איליה מלניקוב)

שיפוד שוק הטלה, שהוגש על פיתה הודית עם בצלים מקורמלים עם מצע תפוחי אדמה היה מנה קצת מבלבלת. מצד אחד הבשר היה עשוי מושלם, עם טעמים הודיים של גראם מסאללה . מצד שני, תפוחי האדמה הרגישו קצת לא קשורים, ובכלל זו הייתה צלחת מבולגנת והיחידה לאורך הארוחה שלא הייתה נוחה לחלוקה. 

ואז הגיע הלברק. דג שלם מטוגן בשמן עמוק ומוגש על סטנד. לוקחים עם הידיים חתיכות מבשר הדג ועוטפים (בשביל הקראנצ'יות, בטח ניחשתם) בעלי חסה אמריקאית עם אטריות ועשבי תיבול. זאת עבודה, אבל היא לגמרי משתלמת. למרות שביננו, אפשר לוותר על כל הפירוטכניקה ופשוט לאכול את הדג כי הוא פשוט מוצלח.

בשלב הזה כבר באמת לא ראינו בעיינים, אז עשינו את הדבר המתבקש והזמנו 4 קינוחים: כדור מנגו – מוס מנגו חמצמץ שישב על קרם גזר וקארי היה חגיגה של טעמים בפה. אננס מסקרופנה – עוגת גבינה אוורירית עם אננס חתוך וגלידת מקדמיה שהייתה עדינה ופירותית. היער השחור – חגיגת שוקולד אדירה שכללה מוס שוקלד, קראמבל קקאו קרם קוקוס, פירות יער ואבקת מאצ'ה, ופאנדן רייס לבן – מוס פודינג אורז עם טופי קוקוס, פניני ליים וקראמבל יוגורט (מי ידע שאפשר לעשות קראמבל מיוגורט?) שביחד יוצרים מנה שאי אפשר להפסיק לאכול.

טאיזו כבר מזמן נחשבת לאחת המסעדות הטובות בישראל. עכשיו אפשר להגיד שהיא אפילו יותר מזה. כי היא לא רק מגישה מנות מוצלחות, אלא ממש יוצרת ארוחת חלוקה כמעט מושלמת שמתאימה ל-4 סועדים. ארוחה שהיא לא סתם מקבץ של מנות אלא אירוע מתמשך וקוהרנטי שהוא בעצמו סוג של חוויה. זאת אולי לא מסעדה לאכול בה ביום יום, מחיר הארוחה פה בוודאי שאינו זול – 1400 שח ל-4 אנשים, לפני אלכוהול, אבל אם בא לכם מקום שהוא מעבר למסעדה טובה, זה הדבר הכי קרוב שאפשר למצוא במזרח התיכון לארוחה במסעדת מישלן. 

טאיזו. כדור מנגו (צילום: איליה מלניקוב)
טאיזו. כדור מנגו (צילום: איליה מלניקוב)

כוכבים: 5

חשבון בבקשה: 

4 X טרטר טאיזו 21 ש"ח כל אחד
הר גאו 74 ש"ח
סביצ'ה דגי ים 82 ש"ח
דאמפלינג שנחניזי 78 ש"ח
סלט שרימפס 78 ש"ח
2 X באו טונה אדומה 42 ש"ח כל אחד
2 X ספייר ריבס רול טלה 74 ש"ח כל אחד
קארי בשר סרטנים 108 ש"ח
שיפוד שוק טלה 158 ש"ח
לברק שלם מטוגן 162 ש"ח
כדור מנגו 54 ש"ח
אננס מסקרפונה 56 ש"ח
היער השחור 54 ש"ח
פאנדן רייס לבן 56 ש"ח 

טאיזו – כל הפרטים
להזמנת שולחן בטאיזו