תנועת הפועלים: מסעדת דה-ברושי מצויינת ונטולת יומרות

דניאל שק התעקש לרדת אל העם ולאכול אוכל של פועלים אמיתיים, ושם, במסעדת דה־ברושי בפלורנטין, הוא מצא תבלין פלא נדיר

מסעדת דה ברושי. צילום: אנטולי מיכאלו
מסעדת דה ברושי. צילום: אנטולי מיכאלו
13 באוגוסט 2014

בפעם הראשונה שביקרתי בשעת צהריים במסעדתו הקטנה של ליאור דה־ברושי מצאתי דלת נעולה. באותו הבוקר נפל רסיס של טיל אל שטח תחנת הדלק השכנה. כל הסיפור, כולל המולת העיתונאים, לא בא לו טוב והוא העדיף להישאר במיטה עד שתחזור לו חדוות העשייה. זה קורה לו לפעמים.

הביקור אצלו הוא תולדה של התעקשות שלי לשרבב מפעם לפעם בית אוכל המתכנה "מסעדת פועלים" אל בין המסעדות האופנתיות שעמיתי גילגול ואנוכי נוהגים לכתוב עליהן. העורכת הנהדרת שלנו לא מתלהבת, אבל לפעמים היא מתרצה ושולחת אותי להרפתקה כזאת. "יש איזה מקום בפלורנטין שמגיש כריך טייחים", היא אמרה לי, "תראה מה קורה שם".

המסעדה שאין לה שם רשמי היא מסעדת פועלים רק בהנחה שתושבי השכונה, שדורגה שנייה בדירוג ההיפסטריות העולמי ושמגיחים לעמל יומם לקראת צהריים טרוטי עיניים וחמושים בלפ טופ – יכולים להיחשב פועלים. אבל מה זה משנה, ממילא דה־ברושי שונא סטריאוטיפים, ומרגע שתתיישבו אל הדלפק שבחלל הקטן של מסעדתו מוטב שתשילו כל דעה קדומה. הקירות מקושטים בתמונות ואביזרים המנציחים את ג'ימי הנדריקס ואת מיילס דיוויס, שגם התנגן ברקע לצד ואן מוריסון וקולטריין, אבל עיקר ההתרחשות הוא בצדו השני של הדלפק, שם עומד המארח. הוא עושה הכל לבדו: ממליץ, קוצץ, מבשל, מגיש, שוטף כלים ומספר סיפורים. הוא מארח במלוא מובן המלה עם מבט שובב בעיניים ונהרות של קסם אישי.

בניגוד לדימוי של מסעדות עממיות, אין כאן סירים מבעבעים עם מנות מוכנות מראש. את הכל הוא מכין במקום בשעת ההזמנה. בעודו חותך ירקות לסלט נתניה, כפי שהוא מכונה בתפריט, הוא מחליף עם בת זוגי ילידת נתניה זיכרונות נוסטלגיים על הסלט הזה, החתוך גס (כי למי היה זמן לקצוץ דק) ומתובל בפשטות בלימון שמן זית ומלח גס בתוספת כמויות נדיבות של פטרוזיליה ושמיר. הירקות טריים ואיכותיים, והתוצאה כה משובבת נפש שמנת תגבורת שנייה נחתכת ומתובלת לנגד עינינו על רקע עוד פרק מחייו התזזיתיים של המארח ליאור.

הוא נעלם לרגע במטבח הצדדי וחוזר עם מנה של נקניקיות מרגז, בצל מטוגן, פרוסות של תפוחי אדמה מטוגנים וביצת עין. מרגז הוא מאכל תאווה, אך בדרך כלל התיבול הקיצוני שלו גורם לכך שגם כעבור יומיים קיבתך תזכיר לך את טעמו. דה־ברושי בחר מרגז הרבה יותר מתון, כמעט חסר חריפות ועם כמויות מינימליות של תבלינים. התוצאה היא מנה פשוטה וטעימה מאוד. לאחריה הגיעה מחבת שקשוקה מרוקאית עם קציצות בשר.

מלבד העובדה שהמנה מכילה ביצים ועגבניות מדובר בפרשנות אישית מאוד: תשכחו מרוטב עגבניות סמיך עם טעם דומיננטי של סחוג. את הקציצות הוא מטגן ברגע ההזמנה והן מגיעות ורדרדות ועסיסיות למופת. אליהן הוא מוסיף קוביות עגבנייה מבושלות בקושי וביצים. ברגע ההגשה הוא סוחט על כל העסק כמות נדיבה של לימון שממש מקפיץ את המנה. תוך כדי מדברים על ירושלים, על מסעדות שעבד בהן ועוד מיני סיפורים חמודים. לא רוצה לעשות לכם ספוילר.

אחרונה הגיעה מנת תפוח האדמה עם קרם פרש. לא נשמע משהו? גם אני חשבתי, אבל המארח שלנו התעקש ועל כך אודה לו לנצח. אילו הונחה לפניי הצלחת בלי התרעה מוקדמת הייתי בטוח שמדובר בלבּנה עם תפוח אדמה. הוא מכין גומחה של שמנת, מזליף שמן זית בנדיבות, מלח גס ופלפל גרוס וכמה עלי תבלין טריים. במקביל הוא מטגן קלות תפוחי אדמה קטנים ומשובחים שבושלו למחצה מראש ומסיים את התהליך בהשחמה של דקותיים בטוסטר אובן. זה מעדן שהוא לבדו יחזיר אותי לביקור נוסף.

ומה עם כריך הטייחים? טוב, לא יכולנו לאכול יותר אז לקחנו טייק אוויי. הוא מורכב משליש לחם לבן פשוט (סטייטמנט, בטח סטייטמנט), מרוקן מתוכנו ומרוח בטחינה ואריסה, בצל ועגבניות מטוגנים והקציצות מהמערכה הקודמת. טעים, ועוד איך טעים!

דה־ברושי ניסה להתקבל למאסטר שף ונכשל. אני מניח שהוא התאכזב, אבל לדעתי האנוכית יצאנו נשכרים. אילו התקבל ספק אם היום עוד היה מקבל את פני אורחיו בפינת פלורנטין והחלוצים עם מניפה של מוצרים טובים, כישרון חסר יומרות ותבלין פלא שנקרא אנושיות.

המדרג

אוכל – 8
אווירה ועיצוב – 8
שירות – 8
תמורה לכסף – 8

ציון כולל – 8

חשבון בבקשה

שני סלט נתניה – 38 שקלים
כריך טייחים – 29 שקלים
שקשוקה מרוקאית עם קציצות – 38 שקלים
מרגז, בצל וביצה עין – 38 שקלים
תפו"א וקרם פרש – 19 שקלים
שני בקבוקי מים מינרליים – 14 שקלים
קולה – 9 שקלים

סה"כ – 185 שקלים

למסעדת דה ברושי