"פול מון" היא עוד כישלון בניסיונות של הטלוויזיה הישראלית לתפוס חו"ל

בת ים, ניו יורק וכל השאר: הדרמה היומית החדשה של HOT שמתרחשת לחופיו של אי בתאילנד, היא ניסיון נוסף של הטלוויזיה הישראלית למצוא את עצמה בחו"ל. בדיוק כמו ברוב הטיולים-אחרי-צבא, זה לא עובד

"פול מון" (צילום: אוהד רומנו)
"פול מון" (צילום: אוהד רומנו)
8 בפברואר 2017

מיתוס נפוץ על הטלוויזיה הישראלית הוא שהיא מסרבת לצאת את גבולות תל אביב. מבט מהיר על הסדרות המצליחות של השנים האחרונות מנתץ אותו באופן מיידי: "זגורי אימפריה" באר שבעית, "פאודה" מתרחשת בעיקר בשטחים, ו"פלפלים צהובים" מתנהלת לאטה עמוק בערבה. במקביל להתרחקות הטלוויזיונית מגבולות חדרה־גדרה (וחשדנות הולכת וגוברת לכל מה שבועתי ותל אביבי), יוצרים אחרים החלו למקם את הסדרות שלהם מעבר לגבולות נתב"ג.

האחרונה בגל הסדרות הזה היא "פול מון", הדרמה היומית הראשונה מבית HOT בידור ישראלי. היא מתרחשת ברובה לחופיו של אי תאילנדי שבאחד מכפריו התמקמה חבורה של צעירים ישראלים. ל"פול מון" קדמו "אבודים באפריקה", "אננדה" (שהתרחשה בהודו) ו"קטמנדו", כמו גם "נויורק" ו"שחקן זר" (אנגליה), כולן עוקבות אחר דמויות של ישראלים בחו"ל. המפגש הנוצר בין הישראלי למציאות שאליה הוא נוחת משתנה בין סדרה לסדרה, אך הוא משמש ציר עלילתי מרכזי בכולן.

זו אולי הסיבה הפשטנית והמתבקשת ביותר למיקומה של יצירה ישראלית בחו"ל: מוטיב הדג מחוץ למים. הדג הכי רחוק מהמים כשהוא על אדמה זרה, והאדמה הזו היא קרקע פוריה ובלתי נדלית לבדיחות ולקונפליקטים דרמטיים. הבעיה היא שהמוטיב הזה פשוט מדי וממצה את עצמו במהירות. קחו למשל את "שחקן זר", ששודרה בקשת בקיץ 2015 והביאה את סיפורו של כדורגלן ישראלי שחותם בקבוצת כדורגל לונדונית. המפגש בין הישראליות החוצפנית והעילגת עם המקצוענות הבריטית המנומסת הגיע לידי מיצוי כבר בפרק הראשון, ומה שנותרנו איתו הוא מאבק מתיש בין הדמויות לתפאורה על מי מהן קרטונית יותר.

המפגש בין הישראליות העילגת עם הנימוס הבריטי מוצה כבר בפרק הראשון. שחקן זר (צילום: אוהד רומנו)
המפגש בין הישראליות העילגת עם הנימוס הבריטי מוצה כבר בפרק הראשון. שחקן זר (צילום: אוהד רומנו)

לעומת זאת, כשפונים היוצרים הישראלים מערבה, מזנקות עלויות ההפקה וההפקה מאלתרת בהתאם. רובה המוחלט של "שחקן זר" צולם באולפן בארץ; הצוות של "נויורק" בילה בניו יורק בסך הכל שבוע וצילם שם בתנאי גרילה כמעט ללא התערבות מקומית: עלויות הצילום בניו יורק כבדות גם על הפקות אמריקאיות, ששולחות את אנשי הארט שלהן לדמות את ניו יורק בערים אחרות (ונקובר שבקנדה היא יעד פופולרי), כך שאת תקציבה של דרמה יומית ישראלית הן יחנקו כבר ביום הצילומים הראשון. שאר הסדרה צולמה באולפן ענקי בבולגריה, שמבססת בשנים האחרונות את מעמדה כהוליווד של הבלקן. בבולגריה נהנתה ההפקה מסט של רחוב ניו יורקי וממגוון רחב של ניצבים, וכל אלו בעלויות של מזרח אירופה.

שאלת העלויות, אם כך, לא מקלה על ההפקה בצאתה לצלם בחו"ל, ולכן אפשר לראות יותר צילומים בלוקיישן כשמדובר במדינות העולם השלישי. זה לא פשוט לצלם בהודו, בנפאל או באפריקה, אבל לפחות לא צריך להתמודד עם ערמות מסמכים מעיריית ניו יורק, קייטרינג שעולה כמו יום צילום מלא באולפני ברודקאסט בחולון, או תנאי העסקה של אנשי מקצוע החברים באיגודים השונים. צרות העולם הראשון, במקרה זה, קשות יותר מאלו של העולם השלישי.

המפגש של הישראלי עם המדינות האלו שונה בתכלית מזה שמזמנות לו ארצות הברית או בריטניה. דמות הישראלי כבר לא על תקן הנלעג ("שחקן זר") או הפושע הנמלט ("נויורק"), ויש לו מעמד מול המקומיים, לפחות בעיני עצמו. "אבודים באפריקה" עשתה שימוש מעניין במעמדות המשתנים האלה עם הכנסת דמויות אירופיות לעלילה שהזכירו לישראלים את מקומם בשרשרת המזון: הן התנשאו מעל הישראלים בעוד אלו לא מספיקים ליהנות מספיק על חשבונם של המקומיים הפרימיטיביים.

"פול מון" מהלכת על קו התפר בין שני העולמות האלו. היא מתרחשת, כאמור, בתאילנד, והחלקים שאכן צולמו בה הם גם המרשימים ביותר. אבל "פול מון", לטוב ולרע, לא נותנת לרגע לשכוח שהיא סדרה ישראלית. פרק שמסתיים במסיבה צבעונית בתאילנד מתחיל במשימה צבאית חשאית, והדמויות כולן מזוהות לפי מי שהיו כשהיו בארץ. בולט ביניהן עידן (תומר קאפון), שאיבד את הזיכרון באותה משימה מסתורית – מהלך לעוס במיוחד.

הסלוגן המלווה את "פול מון" – "לא משנה כמה רחוק תלך, לא תוכל לברוח מעצמך" – הוא לא רק העוגן העלילתי שלה, אלא למעשה של כל סדרה ישראלית שמצולמת בחו"ל. לא סתם אנחנו נוסעים אל מעבר לים כדי לחפש את עצמנו. נוח להאמין כי המפגש עם תרבויות חדשות ומצבי קיצון, בצד הריחוק מהסביבה המוכרת, יוציאו לחופשי את האני האמיתי, זה שנקבר תחת תגיות חברתיות, משפחתיות ותעסוקתיות. כשכל מה שהן מכירות נמצא רחוק מהן, לדמויות בסדרות האלו אין ברירה אלא לפנות לעצמן לעזרה, וכך הן מתמודדות, בהצלחה או לא, עם הדילמות והקונפליקטים שהביאו אותן מלכתחילה אל הסביבה החדשה, עם אלו שניסו להימנע מהם בכל הכוח, או עם אלו שכלל לא ידעו שמעסיקים אותן.

אפשר לראות במגמה הזו של סדרות דוברות עברית המתרחשות בארצות זרות ניסיון של הטלוויזיה הישראלית למצוא את האני האמיתי שלה. הטלוויזיה הישראלית סיימה את שלב ההתבגרות וכעת היא נמצאת בטיול אחרי צבא: בוחנת את האפשרויות שמציע לה העולם, אבל לא שוכחת להתקשר כל שישי הביתה ולהתעדכן במה שקורה בכל קבוצות הווטסאפ. זה שלב לגיטימי, אך הוא מתגלה כהכרחי רק כשהוא משמש כלי לבדיקת גבולות. "פול מון" לא מתקרבת אפילו לגבולות הז'אנר שלה (למעשה היא מחזירה אותו כמה עשורים אחורה), היא מתנהלת בבטחה בתוך עלילה צפויה ודמויות שראינו כבר בסדרות אחרות, רק עם נוף חדש. למתוח את הגבולות? את זה עושה הטלוויזיה הישראלית הרבה יותר טוב כשהיא נשארת בבית.

"פול מון", HOT בידור ישראלי, ראשון־רביעי 20:45 וכן ב־HOT VOD