תזמון, כידוע, הוא עניין של טיימינג. והתזמון הפעם הוא כמעט קוסמי: עם סיומו של חג הפסח, וככל הנראה גם סיומה של עוד מלחמה מול איראן, מגיעה סדרה חדשה בעלת ניחוח בטחוניסטי חזק. ככה זה בתקופות בטחוניות סוערות – בשלב מסוים הן תמיד מגיעות גם אל המסך שלנו.בין אם אלה סדרות עלילתיות כמו "פאודה" או "טהרן", סדרות תיעודיות מתמשכות כמו "אויבים", או סדרות דוקו תקופתיות כמו "סינדרום עזה", "לבנון" ו"אינתיפאדה", במדינה שבה הנושא הבטחוני תמיד אקטואלי, טבעי מאוד שאנשי הביטחון יתפסו פרונט גם בסדרות שאנחנו רואים.

>> בואו לאכול ממתק: סביב השולחן הזה יושבת הישראל שיכולה להיות
>> למה כאן 11 נותנים לנאשמת בפשע חמור את הבמה להתמסכן? שוב?!

תת ז'אנר מובהק של כל זה מיועד לאנשי הביון, הזרוע הארוכה של המדינה, כי בעוד צה"ל מוכר לנו מקרוב מדי (כך שאנחנו רואים בקלות גם את פגמיו), ארגוני המודיעין הישראליים מצליחים לשמור על מעמד סקסי יחסית. הם ה"מגן ולא ייראה", אנשי הצללים, האנשים המתוחכמים שפועלים בסתר ומצליחים להוציא יש מאין הישגים בלתי נתפסים.אחת הדוגמאות המובהקות לכך הייתה חיסולו של מחמוד אל מבחוח ב-2010, סיכול ממוקד בלב דובאי (לפני שהפכה למדינה ידידותית), שבו הצליחה מדינת ישראל בערמומיות ובתחבולות להגיע אל מי שנחשב לאחת הדמויות הבכירות בחמאס. 16 שנים אחרי החיסול, מגיעה סדרת דוקו חדשה שמספרת את סיפור החיסול הזה – אבל לא רק.

מדובר ב"מלחמת הצללים – החיסול בדובאי", דוקו בן שני חלקים (כ-50 דקות כל אחד) שעלה השבוע ב-HOT8. שני יוצרים עומדים מאחוריו – ארי פינס, מיוצרי "צל של אמת", ורונן ברגמן, אחד העיתונאים הישראלים המצליחים בעולם היום ומומחה בינלאומי בעולם המודיעין הישראלי.חלוקת התפקידים ברורה: ברגמן הוא מספר הסיפור. הוא האיש שמופיע הכי הרבה על המסך כמי שמגולל את סיפור החיסול עצמו (ליד אנשים שהשתתפו בחיסול, מנהלי מחלקות במוסד, ראשי שב"כ ומוסד לשעבר וגם ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט). פינס נותן את האווירה הכללית – וטביעת האצבע שלו בהחלט מורגשת ביכולת להעצים את הסיפור לכדי דרמה שקשה להוריד ממנה את העיניים.

הסדרה מספקת שני קווי עלילה: הראשון הוא הכרונולוגי והפשוט, שמספר את הסיפור של אל מבחוח מול מדינת ישראל (החטיפה והחיסול של שני חיילי צה"ל, אבי סספורטס ואילן סעדון, על ידי חוליה שאל מבחוח הוביל; המעורבות שלו בחמאס והבריחה שלו בעקבות הרצח); ומצד שני העיסוק העמוק יותר בשאלה שלא מספיק עולה לאחרונה, שאלת יעילותו של הסיכול הממוקד.כאן, הטיימינג הופך למעניין במיוחד, כי הסדרה עולה בדיוק בתקופה שבה הסיכול הממוקד הופך להצגה היחידה בעיר – "שאגת הארי", כמו "עם כלביא" ו"חרבות ברזל" לפניה, נרמלה לחלוטין את החיסולים. מרגעים גרנדיוזיים יחסית כמו חיסולם של חסן נסראללה או איסמעיל הנייה, ועד הקלישאה לפיה כל יום אתה מתעורר כדי לגלות שראש מערך מהדקי הסיכות של משמרות המהפכה חוסל על ידי חיל האוויר.

כל כך התרגלנו לחיסולים האלה, עד שלא שמנו לב שהם יצאו מהתבנית המקורית שלהם מזמן: מה שהתחיל בתור רצון "לעצור פצצה מתקתקת", למנוע רצח של ישראלים באופן ישיר על ידי חיסולו של הגורם שיוביל לרצח (בבחינת "הבא להרגך השכם להורגו"), הפך פשוט לאמצעי של מדינת ישראל להיכנס בכל דמות נבל שהמציאות המזרח התיכונית יצרה – מחסן נסראללה, דרך מוחמד דף וסינוואר, ועד החיסול של האייתולה עלי ח'מנאי, שליט איראן.אין ספק שכולם לחלוטין בני מוות וטוב שאינם, אבל השאלה שלא נשאלת היא שאלת התועלת: עד כמה החיסולים באמת משפרים את מצבה הבטחוני של ישראל.

"מלחמת הצללים" משחקת תפקיד כפול בעניין הזה, משווקת את הסקס אפיל של עולם הביון, של הפעולה הממזרית, של האלגנטיות הישראלית והג'יניוס היהודי שמצליח להגיע לכל מקום, אבל גם שומטת את הקרקע מתחת לרעיון שעומד בבסיס החיסולים.המשפט הממצה ביותר בסדרה היה של ראש השב"כ לשעבר, עמי איילון, שאמר ש"חיסול ראש הנחש לא מחסל את הנחש". כלומר, שמדינת ישראל התמכרה לסמליות שברצח המנהיגים ולא שמה לב שלצד הריגוש המיידי ותחושת הנקמה (ע"ע "כל כלב ביג'י יומו" מלהיט התקופה "חרבו דרבו"), המציאות שאחרי החיסול היא יותר מורכבת. הצד השני אמנם נפגע, אבל בסופו של דבר מחליפים תמיד יהיו ותחושת הנקם הופכת לפעמים ארגונים ליותר מסוכנים ממה שהיו קודם.

ואולי "מלחמת הצללים" אומרת משהו אפילו יותר עמוק: שמדינת ישראל של נתניהו נורא אוהבת לשחק את "המשחק הגדול". נתניהו תמיד אהב לדבר על איראן כסכנה הקיומית הגדולה (עוד משנות ה-90'), לשלוח את חיל האוויר למשימות נועזות מול אויב שרחוק אלפי קילומטרים מכאן, לדבר על "שינוי המזרח התיכון" – אבל שכח, גם בכוונת מכוון, שאת הנזק הכי גדול למדינת ישראל לא גרמו האיראנים, אלא הנוח'בות שחיים על הגבול.

שבעה באוקטובר מופיע בסדרה רק ברמז, אך שם התנפצה התפיסה שלפיה אפשר לשפר את המצב במבצעים אלגנטיים, תקיפות של חיל האוויר וחיסולים של בכירים במשמרות המהפכה. בסוף, אחרי כל המבצעים ההירואיים (והם באמת הירואיים), נחזור פעם אחר פעם לחצר האחורית שלנו, לבעיה הפלסטינית המדממת שאיש לא מוצא לה פיתרון והממשלה מעדיפה שלא לפתור (כי בכל זאת, סמוטריץ' צריך להצביע בעד התקציב).

ועם כל זה, "מלחמת הצללים" היא סדרה כיפית לצפייה. קצבית, לא מאוד ארוכה (שעה וחצי ברוטו וגמרתם), מרתקת מבחינת הסיפור הלא ייאמן שלה, ומכילה שלל דמויות כריזמטיות (כולל ברגמן עצמו) שמהפנטות אותך פנימה. אבל המסקנה שאתה יוצא איתה, לצד ההתפעלות מהיכולות העילאיות שלנו, היא התחושה המבאסת שכל ההו-הא הזה של מדיניות הסיכולים הממוקדים אולי סקסי ומספק אחלה פריימים למהדורות, אבל לא ממש משפר את המצב הבטחוני שלנו כישראלים.איך אמר המשורר? עוד מעט ייגמר הסרט, בקרוב המציאות. והיא הרבה פחות מחרמנת מפעולת קומנדו מרהיבה במדינת אויב.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• HOT
• דוקומנטרי

>> ג'ודית מרגי (כדאי מאוד שתעקבו) היא שחקנית וסטנדאפיסטית, נולדה וגדלה בפריז, עלתה לארץ ב-2006 וכבר כמעט חתכה מפה ללונדון, אבל טלפון ממאור זגורי השאיר אותה איתנו ובימים אלה היא מככבת ב"זגורי אימפריה" של Hot. תודה מאורי זגורי תדהההה.

>> חומר קריאה למגירה וצמרמורת מדידג'רידו // העיר של רונן וודלינגר
>> אי ירוק בים האורבני והבר הטוב בתל אביב // העיר של דן יואל
>> חנות של פסנתרים ואהבה ובר שהוא בית // העיר של סי היימן

1. שבתאי היפה

תחושה של חו"ל, רגע של ניתוק ואוכל פשוט וטוב. הדג תמיד טרי, והסלטים – יש להם טעם אחר. זה מקום שאני שומרת לדייטים שאני באמת מעריכה. לא לדייט ראשון, אלא לשלב שבו כבר עברנו משהו – כשאני רוצה לשבת, לאכול טוב ולחלוק רגע קצת יותר מיוחד.
הצורפים 38 יפו

2. השכונה שלי

על התפר שבין פלורנטין לנווה צדק. כל בוקר אני בוחרת מחדש: הבלגן, האנרגיה והחספוס של פלורנטין או השקט הבורגני, הכמעט־כפרי, של נווה צדק. אמנות רחוב, רחובות הולכי רגל, הים במרחק חמש דקות הליכה, פארק המסילה, שקיעות, שוטים של טקילה, היפסטרים מקועקעים. כן, אני מודעת לזה שגן עדן כנראה נראה קצת כמו השכונה שלי. וכן, אני יודעת, אני בת מזל.

3. דיגיתל לילדים

זה לא מקום – זו תל אביב כולה. האפליקציה שהצילה לי את החיים. התגרשתי עם תינוקת. הילדה הראשונה שלי. עוד לא ידעתי איך להיות אמא – בטח לא אמא יחידנית. ואז נכנסתי לדיגיתל: גיל, אזור, תאריך – ועולם שלם נפתח. הצגות, סדנאות, אירועי שכונה. הייתי אוספת את הבת שלי מהגן, והעיר כבר חיכתה לנו. היא עוד רגע בת ארבע וכבר ראתה יותר תיאטרון מרוב האנשים שאני מכירה. תודה דיגיתל. את הקו־הורה האמיתי שלי.

4. השחף

בפארק המסילה. דגים ופירות ים טריים, ישיבה בחוץ וצ’יפס מהטובים בעיר. לא חופשה בדרום ספרד – פשוט תל אביב במיטבה. אני והבת שלי אוכלות שם לפחות פעם בשבוע, אחת על אחת. בסופ"ש עמוס מדי. באמצע השבוע? גן עדן. ואם אתה אבא גרוש ונחמד שחושב “להיתקל בנו במקרה” – רביעי זה יום טוב. אמרתי, לא אמרתי.
הרצל 22 פינת סמטת בית הבד תל אביב

5. הקידוש של בית הכנסת זיכרון ברוך

מי שטוען שתל אביב היא עיר של יצר הרע כנראה לא באמת מכיר אותה. אני אוהבת את החופש שלה, את הבחירה החופשית, ובתוך הפתיחות הזו אני מוצאת רוח.
תפילה תחת כיפת השמיים בשכונת נוגה, לחיים וחיוכים עוברים בין אנשים וממול מאפייה טרנדית בשיא העבודה. שומרי שבת וחילונים חולקים פיסה של עיר – בלי שיפוט. יש מקום לכולם. גם את יום כיפור אני הכי אוהבת להעביר שם. ככה נראית יהדות בעיניי.
ניצנה 11 יפו

מקום לא אהוב בעיר:

צפון תל אביב.
משעמם לי שם.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
מופע הסטנד־אפ של שחר חסון באנגלית. חד, חכם, מצחיק – וגם קצת הסברה על הדרך. הוא מאלתר, מגן על המדינה ומרים אותך בלי הפסקה. ואם לא הייתי גבוהה ממנו בשני ראשים – כנראה שכבר הייתי מתחתנת איתו.

איזו יצירה נתנה לך לאחרונה כוח, תקווה או השראה?
"יהיה טוב" של יסמין מועלם. פשוט, ישיר, ונכנס ללב בדיוק כשצריך. עוד כשהבת שלי הייתה ממש קטנה, שמתי רמקול על העגלה וככה אנחנו הולכות לגן – עם מוזיקה. הפרידה שלי והשבעה באוקטובר היו קרובים מדי זה לזה. כשהכול מתרסק בבת אחת, העולם מתהפך.והשיר הזה החזיק אותי כל בוקר מחדש. כמה תיבות של תקווה בעולם אכזרי.

מי התל אביבי שהכי צריך להרים לו כרגע?
הבן זוג הבא שלי! איפה הוא? בטינדר? במסיבת אלקטרו? אין לי מושג. אבל הוא יצטרך אומץ וטוב לב. ובעצם – גם אנחנו, הגרושים והגרושות של העיר הזאת. פצועים באידיאלים שלנו, חבולים מפרק א׳. יוצאים, שותים, רוקדים – כמו העיר: לא ישנים אף פעם. אומרים ששוק הרווקים בתל אביב הוא הגרוע בעולם. שאי אפשר לפגוש כאן שום דבר טוב. ואם אתה ואני נוכיח שהשמועה הזאת שקר? מה אתה אומר?

מה יהיה?
אני לא יודעת מה יהיה.
אבל אני יודעת מה אני אעשה.
אמשיך לתמוך במדינה שלי ובעיר שלי.
כי כמי שבאה ממקום אחר –
אני יודעת טוב מכולם:
אין לנו בית אחר.

• העיר שלי
• מאור זגורי
• HOT
• שבתאי היפה
• נוה צדק
• דיגיתל
• פארק המסילה
• מתחם נוגה
• שחר חסון
• יסמין מועלם

15 שנה עברו מאז מותו של יוסף שילוח – אחד השחקנים הכי מזוהים עם סרטי הבורקס, שייצר כמה מהדמויות הכי אהובות בתולדות הקולנוע הישראלי, מישהו שמילולית נכנס לכל בית עם דמויות מיתיות כמו פארוק מ"אלכס חולה אהבה" או רס"ר שמש מ"ספיחס". אלה רפרנסים שהתרבות הישראלית למדה לסלוד מהם מאז, אבל בכל זאת מצטטת אותם עד עצם היום הזה, ארבעים שנה אחרי שהסרטים הוקרנו לראשונה.

>>חשבון הלטרבוקסד של "מיקי זוהר" הוא הבדיחה הנכונה של הרגע
>>פרינס, וופל בלגי וסמים קשים: "פרח" לא קל לצפייה ולא משחרר מהגרון

מאחורי הדמויות האלמותיות והציטוטים שאי אפשר לשכוח, עומד סיפור חיים מורכב בהרבה של שחקן דרמטי שמאחוריו עשרות סרטים והצגות – אבל גם מערכת יחסים מורכבת עם המיינסטרים. מצד אחד כמה שלאגרים ענקיים, מצד שני אדם שהתקשה למצוא את מקומו בישראל. אחד האייקונים הכי גדולים של הקולנוע הישראלי – התקשה להגדיר את עצמו כישראלי. דיסוננס שקשה לפתור,אבל הנה יש מי שמנסה. זה התפקיד שלקח הסרט התיעודי החדש, "בעל החלומות" (שעלה במקביל ב-yes וב-HOT).

זהו סרט שמתעד באופן מלא ואמיץ את חייו של שילוח ז"ל – מהילדות, דרך קריירת המשחק, האמירה הפוליטית הנוקבת והדעיכה לקראת הסוף בגיל 69. קובי פרג' ומוריס בן-מיור, שהתמחו בסרטים דוקומנטרים ביוגרפיים על ענקי תרבות (בין היתר, "להאיר את יוסי" על יוסי בנאי ו"המלכה שושנה" על שושנה דמארי), הופקדו גם על המשימה הזאת – יחד עם עומרי שילוח, בתו של יוסף, שחפרה בעוז בארכיון והביאה את הסיפור בצורה כנה ומרגשת.

"בעל החלומות" מגיע גם על רצף יצירה שבו גיבורי סרטי הבורקס זוכים לתיעוד דוקומנטרי. זה התחיל עם "אנחנו לא ניפרד לעולם" על יהודה ברקן, נמשך עם "ימים טובים" – הסרט שתיעד את זאב רווח (שניהם בוימו על ידי אלון גור-אריה), וכעת ניתן לומר שהטרילוגיה מושלמת עם האייקון המובהק השלישי של העידן הזה – עידן הקולנוע המסחרי שחי על הדיסוננס בין המבקרים שלא סבלו אותו – לבין הקהל הרחב שקיבל ומקבל אותו באהבה בלתי מוסתרת.

אבל יש הבדל מהותי בין שני הסרטים הראשונים ובין הנוכחי: רווח סיים את חייו כשהוא מחובק לחלוטין על ידי המיינסטרים הישראלי. שבע שנים לפני מותו הוא הדליק משואה ביום העצמאות. ברקן ברח מהמיינסטרים (בעיקר בגלל החזרה בתשובה), אבל היה אהוב ממש עד הסוף. שילוח, לעומתם, בחר במסלול חיים אחר – כזה שבו הציב אופוזיציה ברורה לבון-טון התרבותי והפוליטי, ובכך גזר על עצמו (למרבה הצער) חיים של גלות ופליטות.

גם הסרט עצמו, כמו הסיפור של שילוח, אינו סרט פשוט. אין בו קריינות (מנהג ידוע של פרג' ובן-מיור) והוא פשוט עובר בין התחנות השונות – בעיקר דרך קולו של שילוח עצמו, במונולוגים ארוכים שסיפר לבתו עומרי ונחשפים בסרט. סיפורים של אדם שמתקרב לסוף, מבין שאין לו מה להפסיד ומספר הכל. בעיקר על הקשיים של מי שהגדיר את עצמו "כל החיים מהגר", אדם שהתקשה למצוא בית אמיתי, שבכל מקום הרגיש זר – שהישראלים ידעו לחבק את הדמויות שלו, אבל לא אותו.

חלק משמעותי מאוד בסרט מוקדש לפעילות הפוליטית של שילוח – צד שמעטים הכירו אבל זוכה לבולטות מאוד גדולה. מי שלאורך חייו, דווקא בשיא ההצלחה שלו, בחר ללכת עם האמת שלו. לא כמליצה של תכנית ריאליטי, אלא באמת. מצד אחד, הוא העלה את הזהות המזרחית על השולחן (בתקופה שזה היה הרבה פחות נוכח), אבל גם ידע למנף אותה לטובת הגדרה שקשה לעיכול: יהודי-ערבי. מה שהרבה פעמים מוצג כסתירה (בטח בשנים האחרונות), חי אצלו ביחד: יהודים שעלו ממדינות ערב ולא מסתירים את הקשר עם הערביות שלהם.

כאן מגיע עוד קושי: מצד אחד שילוח נלחם רבות על הייצוג של הציבור המזרחי, במאבק שבהחלט נשא פירות. מצד שני, הדמויות שגילם הנציחו את דמות המזרחי הנלעג. פארוק המשוגע או רס"ר שמש הפרסי השחצן יצרו קריקטורה של מזרחי – בדיוק כמו סאלח שבתי, ששילוח תוקף במהלך הסרט. שילוח, ויוצרי הסרט יחד איתו, הודפים את הביקורת בקלילות ("אנשים צחקו ונהנו, תנו לזה לעבור"). אבל היה בה מן האמת ואת הקול הזה היה צריך לבטא יותר.

ועדיין, שתי אמיתות חזקות יוצאות מהסרט המצוין של פרג' ובן-מיור: הראשונה היא כמה הנראטיב הפוליטי ששילוח ייצג, אותה יהודיות-ערבית הקוראת לשלום נראית היום רחוקה. העמדה שלו היא עמדת מיעוט בתוך המיעוט, ומתנגדת לא רק לימין אלא גם לשמאל הציוני ("שמאל לא יכול להיות ציוני", הוא אומר בסרט). העמדה שלו לא התקבלה על ידי התרבות האשכנזית, אבל גם בקהל המזרחי היא זכתה לייצוג דל, אם בכלל. המיינסטרים המזרחי ברח לימין, חלקו לימין הקיצוני ממש, והעמדה האמיצה הזו – שהיה לה פוטנציאל גדול – נראית כמי שנחלה תבוסה.

האמת השנייה היא ששילוח, מעבר לדמויות המוכרות והפופולריות, היה פשוט שחקן יוצא דופן. הוא לא היה יפה תואר, אבל הדבר החמקמק שנקרא "כריזמה" בהחלט פיצה על כך. ובתוך כל זה, הוא היה גם אדם אמיץ באמת – כזה שאמר לקהל הרחב את מה שהוא לא רצה לשמוע, מכל הצדדים, ושילם על כך מחיר בל יתואר.שילוח יכול היה לבחור במסלול של חברו, זאב רווח – להיות נוח לכולם, להדליק משואה ולהיזכר כאייקון קולנועי. אבל הוא לא עשה שקר בנפשו – הוא אמר את האמת. וזה, כידוע, הרבה יותר גרוע בחברה המודרנית מלשקר. על שקר אף אחד לא משלם מחיר (יש כאלה שמרוויחים ממנו). רק האמת גורמת לך להיות מנודה.

"בעל החלומות" היא יצירה דוקומנטרית מצוינת בגלל שהיא מספרת את הסיפור במלואו. הרגעים הגדולים של שילוח מהקולנוע מוזכרים בחטף, ומה שמועלה על נס זה הסיפור המורכב והקשה של האדם מאחוריו, בלי לברוח מהבעיות, מחשבונות הנפש, מהנידוי ומהכעס שהיה כלפיו. הוא בהחלט לוקח את הצד של שילוח, אבל יודע גם להכיר בצדדים הפחות מוצלחים של גיבורו. למי שמחפש את הבנאדם שעמד מאחורי הפארוק, זו תהיה צפייה טובה.

• ביקורת טלוויזיה
• דוקומנטרי
• קולנוע ישראלי
• yes
• HOT

מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נשגר את אחד מעובדי המערכת לעבר השמש. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזיכרו: זה לא אנטישמי, זה סתם אנטיפטי.

1. "יהיה טוב" עם עמרי אסנהיים // כאן 11

תוכנית הריאיונות/תחקירים של כאן 11 חזרה לעונה שלישית עם ספיישל בן 3 חלקים של מעשה כמעט אנטי-עיתונאי, במהלכו עמרי אסנהיים בחר לראיין את חברו הוותיק והחשוד כסוכן קטארי שפעל בתוך לשכת ראש הממשלה אלי פלדשטיין. הגילוי הנאות לא הצליח לכסות על הבעייתיות המובנת, אבל גם אם לא מאמינים למילה של פלדשטיין (ואנחנו לא), מדובר במסמך מרתק ומעניין ברמה טלוויזיונית, והצצה מעוותת לאיך נראית הכוורת של האדם ששולט על מדינת ישראל ביד מרמה.צפיית חובה עם כוכבית גדולה.

2. יאפא // כאן 11

דרמת מתח מהסוג שיכול לעלות רק בשידור הציבורי, ולא רק כי היא סדרה שמדברת ערבית בפריימטיים, אלא כי היא מפנה זרקור לאוכלוסיות שקטות כאן בשכנים הצמודים שלנו, חלק מהעיר שלנו שאנחנו כל כך אוהבים. ולמרות שיש לה בעיות תסריט שקצת מונעות ממנה להיזכר בתור הרגע הטלוויזיוני החשוב שהיא היתה יכולה להיות, יש כאן משחק מצוין, סיפור מעניין על חבית הנפץ שהיא יפו, ועודסדרה שמצדיקה את תקציב השידור הציבורי, כל עוד הוא שורד.

3. אמדאוס // Amadeusי// Sky ו-HOT

מי ידע שחייו של המלחין וולפגן אמדאוס מוצארט היו כל כך סוערים, מלאי תככים, מין ויריבויות? אה, כנראה שכל מי שראה את הסרט זוכה האוסקר של מילוש פורמן "אמדאוס", שמבוסס על המחזה המפורסם. אבל מי שלא, או מי שרוצה גרסה קצת יותר ארוכה ומודרנית, ברשת Sky הרימו הפקה רצינית בכיכובם של וויל שארפ ("הלוטוס הלבן", "מוגזמת") ופול בטאני (שמגלם את ויז'ן ב-MCU) כמוצרט ואנטוניו סליירי, המלחין המבוסס שקינא בצעיר המוכשר, מה שפיתחיריבות עליה מדברים גם במרחק 250 שנים.

4. זגורי אימפריה // Hot

כמעט 11 שנים חיכינו לקאמבק של המשפחה הבאר שבעית המפורסמת שיצר מאור זגורי, ולמרות שזה לקח יותר מדי זמן, החזרה מפוארת. 11 פרקים חדשים, כאשר הראשון מהם נמשך כמעט שעה וחצי, מחזירים את המשפחה למציאות של היום, עם אירוע מחולל שמצדיק את היעדרותו של האב בבר (כי למי יש חשק לראות את עבריין המין המורשע משה איבגי?) ומבט טיפה מורכב יותר על דיוני המזרחים-אשכנזים של לפני עשור. אולי באופן מפתיע,יהיה פוליטי מהצפוי.

5. מה בקופסה? // What's In the Box? // נטפליקס

בין כל הדרמה, הסתם והשיעמום של עונת הכריסמס (שמתם לב שרוב הסדרות פה ישראליות?), בנטפליקס העלו את שש פרקי השעשועון החמוד הזה, בהנחיית ניל פטריק האריס האחד והיחיד, וכמעט מיד שכחו ממנו. זה גם פחות או יותר מה שתרגישו בסיום הבינג' הזה, אבל בכל מקרה תהנו מכל רגע, כי מדובר בפאן טהור ומטופש – כולל מתחרים אמריקאים קלישאתיים, פרסים מוגזמים ואווירת פסטיבל מצועצעת כמו שרק בנטפליקס יודעים להרים. זהמדבק כמעט כמו שזה דבילי.

6. דייב שאפל: הבלתי ניתן לעצירה // Dave Chappelle: The Unstoppable… // נטפליקס

אוהו, כמה שהסטנדאפ החדש של דייב שאפל ביאס אותנו, ולא רק כי הבדיחה על חשבוננו. בואו, אנחנו לא עד כדי כך ציוניים שנעלב מכל ביקורת על ישראל אבל לראות את אביר המוסר ואדם שבאמת האמנו באופי שלו בעבר מתרץ את האקט המסריח של הופעה בפסטיבל הקומדיה בריאד דרך וואטאבאוטיזם מיותר כאילו היה עמית סגל היה באמת מבאס. אז כן, ראינו את הסטנדאפ, וכן, הוא עדיין יודע לבנות בדיחה. אבל הוא כבר מזמן לא קומיקאי, כבר מזמן לא מספיק מצחיק וכבר מזמן איבד את עמדת העליונות המוסרית. עכשיו הוארק תירוץ לעצמו.

• מה רואים הלילה
• המסך
• כאן 11
• HOT
• נטפליקס

אחרי שהשיקה את עונת החורף שלה עם פרסומת ה"עוד יותר הוט" הקולנית, חברת הטלוויזיה בכבלים מכה שנית עם פורסמת רועשת, כשגם הפעם נבחר לתפקיד הפרזנטור ששון שאולוב. אם בפעם הקודמת היינו באירוע משפחתי בואכה חתונה חרדית, הפעם אנחנו בארוחה המשפחתית המסורתית של ערב שישי – עם המפה, החלות, ה"שלום עליכם מלאכי השלום" והמסר הפרסומי – תעשו מקום למשפחה של HOT, שמושר על בסיס הלחן של "בלב אחד" של חדווה עמרני (שידוע יותר בתור "סלאם עליכום/בוא תגיד שלום"). כלומר, תעשו שלום לסדרות של HOT, חדשות וותיקות כאחד.
>>אתה חדש פה? 13 דמויות שלא ברור איך הסתדרנו בלעדיהן לפני 2025

אילו סדרות? ובכן, במוקד עומדת "זגורי אימפריה", שחזרה למסך אחרי הפסקה של עשור, ויחד איתה שורה של סדרות אחרות עם איפיון מאוד ספציפי. "ילד רע", "שבאבניקים", "גולסטאר" ואפילו "מחוברים" שחוזרת לעונה חדשה (ולפי הפרומואים, בעיקר עם עינב בובליל). כולן מגיעות בערך מאותו המקום -קראו לזה "ישראלי אותנטי", קראו לזה "שכונתי", קראו לזה "פריפריה" אם תרצו. העיקר שתדעו איך לקרוא לזה.

כבר כתבתי כאן לא פעם על ההבדל המהותי שיש במיתוג, וגם בתוכן, בין yes ל-HOT. רואים את זה בכל פרסומת, עוד מתחילת הדרך של "יס", שגייסה לקמפיינים שלה שמות כמו ג'יימס גנדולפיני (המנוח) או ג'וליה לואי דרייפוס (רק תהיי בריאה). כשב"הוט" הלכו על מפורסם בינלאומי, הם עשו פרסומת עם כריסטיאנו רונאלדו. יחי ההבדל. "יס" משדרת משהו יותר נקי, מהודק ובאווירה שקורצת חו"ל, בעוד "הוט" משדרת כמה שיותר ישראל. טלוויזיה בשפה שלנו, שפונה ללב שלנו, לרגשות שלנו, לכעסים שלנו.

ואי אפשר להתחמק מהסאבטקסט: איכשהו, גם חברת הכבלים/הלוויין שאנחנו בוחרים, לכאורה, אומרת עלינו משהו – "יס" היא לגבוהי מצח, היי סוסייטי, משהו יותר מתנשא; ו"הוט" זה ל'עמך'. אלה, כמובן, סטריאוטיפים שטחיים ודי מפגרים – אנשים בוחרים חבילות לפי כדאיות כלכלית, וממיר דיגיטלי הוא עוד לא סמל סטטוס – אבל נדמה שהחברות מתייחסות אלינו ככה. ויש לומר, בעיקר "הוט", עם הפרסומת החדשה שלה. ואם נלך עוד יותר עמוק – "יס" זה לאשכנזים מתל אביב, "הוט" זה למזרחים מהפריפריה. תאוריית ישראל השנייה ממשרדי הפרסום. קצת כמו טרנד ה"סיקס סבן" – אם זה נשמע לכם מטומטם, זה כי זה מטומטם.

למען הסר ספק – אני האחרון שחושב שפרסומות צריכות לבטא את פרצופה של החברה. פרסומות צריכות למכור לנו ממירים וזה הכל – הן לא משקפות את הלך הרוח הציבורי, הן לא צריכות "להיראות כמו ישראל", ואת פניה של החברה הישראלית אני לא אחפש אצל האנשים שרוצים למכור לי בגדים (ממצב פוקס?). אבל משהו אחד מאוד כן הפריע לי בפרסומת הזאת, וזו מילה אחת שהופיעה לקראת הסוף. למעשה, משפט. "הוט ממשיכה להביא את הסיפור של כולנו".

כולנו?! איזה כולנו? הפרסומת של "הוט" מביאה למסך איפיון ישראלי מאוד מסוים, וישראל מאוד מסוימת. זה כמובן לגיטימי – אחרי שנים שבהם המדיה הישראלית התעלמה מסקשנים שלמים של החברה, אנחנו מכירים בהם יותר ונותנים להם יותר ביטוי – זה מבורך, וחשוב שהטלוויזיה שלנו יותר מגוונת. אבל מה שמציעים בפרסומת הזאת הוא לא גיוון – הוא הגדרה שלפיה "כולנו" מיוצגים רק על ידי התרבות המזרחית/דתית, שהיא ישראל. אם פעם "הישראליות הנכונה" היתה אשכנזית גרידא, עכשיו התהפכנו בדיוק ב-180 מעלות – ישראל הנכונה היא ששון שאולוב, לרקוד על שולחנות ועינב בובליל. זה ה"כולנו" החדש. אפיון שמייצג אולי חלק מישראל, אבל לא את כולה.

כשאתם מתיימרים לספר את "הסיפור של כולנו" – אולי עדיף שיהיה קצת יותר מה"כולנו" הזה. מהישראליות המגוונת והרב גונית, ולאו דווקא מטעם מאוד מסוים, אופנתי ורלוונטי ככל שיהיה. האמת היא שציבורים רחבים מאוד בישראל הם לא חלק מה"כולנו" הזה שיצרתם – חילונים, אשכנזים ואפילו לא התחלתי לדבר על 20% מתושבי המדינה – אזרחי ישראל הערבים – שלא מופיעים בפרסומות, גם לא עם טלסקופ. ובאופן מצחיק, זה אפילו עושה עוול לעונה של "הוט", שכוללת גם סדרות מצוינות כמו "גחליליות" של נינט טייב ודאנה איבגי. כנראה שיותר מורכב לשים אותן על שולחן השבת, שיעשו חאפלה עם ששון שאולוב. מה ששומט את הקרקע מתחת למסר הפרסומי של "הוט" – לא רק שהיא לא משקפת את ישראל, היא אפילו לא משקפת את עונת השידורים שלה.

אבל מה שהכי עצוב בקמפיין הזה של "הוט" זה שהוא משקף אסטרטגיה פוליטית מאוד מוכרת לנו: שמירה על ה"בייס". הוט יודעים בדיוק למי הם פונים, ומי הקהל הטבעי שלהם, ולא רוצים לזוז ממנו סנטימטר שמאלה. הם לא חושבים לשכנע, חלילה, אנשים שיש להם "יס" שאולי עדיף לבחור דווקא בהם. הם פשוט נמצאים ביקום מקביל, והם ישכנעו את המשוכנעים כמה שיותר. לא אכפת להם לוותר על אנשים שלא סובלים את "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב" (אהם), כל עוד הקהל הקבוע ימשיך להגיע להצב… כלומר, לקנות חבילות כבלים. לקנות חבילות, כמובן.

היופי במשפט "הסיפור של כולנו" – האמיתי, ולא המדומיין ש"הוט" בראה – הוא הסתירות שיש בו. העובדה שאיכשהו בנינו פה חברה שאין בה רק אנשים מסוג אחד, מצבע אחד, או מאמונה אחת. שאיכשהו, למרות הקשיים והמריבות בטוויטר, בארץ ישראל קם העם היהודי לתפילה בבית כנסת, אחרי שבלילה הוא חגג במועדון. שהמוזיקה הים תיכונית, שכאילו באה מהחברה הדתית והשמרנית, הפכה להיות המוקד של מסיבות גייז. כולנו גם וגם וגם, כולנו יהודים ודמוקרטים, ליברלים ומאמינים – כולנו סמטוכה שלמה ומזה, איכשהו, נולדה המדינה המוזרה והיפה הזאת.

"הכי משלנו, הכי טלוויזיה" – מעבר לעובדה שזו סיסמא די סתומה (כי "יס" או "עידן פלוס" או סטרימרים זה פחות טלוויזיה?) מזכירה באופן חשוד את הסיסמא הפרסומית הדוחה של ערוץ 14, "אנחנו של ישראל". ה"משלנו" הוא אנחנו ומי שבצד שלנו, ומה עם כל היתר? הם נחמדים, אבל הם לא באמת "אנחנו". זו לא רק טעות אסטרטגית, זה גם זלזול עמוק בקהל של "הוט" – ובוודאי בקהל הפוטנציאלי שיוכל להצטרף אליה.

כי מה לעשות, בתוך ה"כולנו" הזה יש אנשים שששון שאולוב לא בא להם טוב, והם לא מאמינים באלוהים מספיק כדי לברך על חלה ונרות, ואת שישי הם מעבירים מול בינג' סדרות יותר מאשר בקידוש. הם לא פחות ישראל מכם, והם לא פחות "משלנו" מכם. חלקם, באופן אירוני, עובדים ב-HOT או כותבים להם את הפרסומות. ואולי אם תפנו לקהל הזה קצת יותר, זה יעזור לכם – מתישהו – באמת להביא את הסיפור של כולנו. לא רק של חלקנו, עם כל הכבוד לזגורי.

• ביקורת טלוויזיה
• HOT
• פרסומת