כשהפתיח של מהדורת החדשות הנצפית בישראל הופך למופע ראווה הוליוודי, שווה לשים לב למי שנשאר בחוץ: גיא פלג, אמנון אברמוביץ' וברק רביד. החבר'ה במסדרונות קשת יודעים - מי שמחפש לעשות בידור להמונים ולהרים לסטארים שלו, לא באמת צריך את הנודניקים שיעשו עיתונות
גם בעולם שלא מפסיק להשתנות, יש כמה עובדות חיים ברורות. אחת מהן היא שהמהדורה של "חדשות 12" היא המהדורה הנצפית בישראל. מאז הקמת ערוץ 2, שהוליד את חברת החדשות, עברו כמעט 33 שנה – שבהן הערוץ עבר הכל. הוא קם בחופזה, עבר מכרזים ושינויים, פוצל לשני ערוצים – והיום יש למהדורה המרכזית של 12 לא פחות מארבעה מתחרים בשמונה בערב. ועדיין, כשהצופים בישראל רוצים לדעת מה חדש בעולמם, הם יודעים ללחוץ על הכפתור "הנכון".
>> אנחנו לבד: כך הפקירו מהדורות החדשות את הציבור הישראלי
וזה הזמן להצהרת העוצמה. ל"טור דה פורס": שבעה שבועות לפני הבחירות, בדרך אל המאני טיים של כל מערכת חדשות ישראלית, "חדשות 12" השיקה פתיח חדש ואופנתי. לצלילי מוזיקת רוק סוערת שנשמעת כאילו נלקחה מסרט אקשן עתיר תקציב, בשילוב בין מערכות תופים לוהטות לכלי מיתר סוחפים (ממש אפשר לראות את קיאנו ריבס וסנדרה בולוק מתאחדים), סופרים שם את השניות לרגע שבו המהדורה תתחיל.
גל אדום (צבעי המותג) חוצה את רחובות המדינה, כשהשעון סופר לאחור: 30, 29, 28. בדרך הוא עובר גם דרך הטאלנטים של המהדורה – כשהם מתכוננים לשידור. מחזיקים את המיקרופון, נעמדים בביטחון מול המצלמה, מתכוננים להביא את הסקופ המטורף שיש להם. כשערוץ 10 קם, לטל ברמן הייתה תוכנית שנקראה "חדשואו". שנים אחר כך, קבלו את ה"חדשואו" במיטבו – הרגע שבו החדשות והבידור כבר לא היו שני מוצרים נפרדים, אלא הותכו לבליל אחד שגדול מסכום חלקיו.
הפתיח החדש של החדשות הוא לא רק סממן להצלחה – הוא גם אומר משהו על אופי המהדורה שתשודר כשהפתיח ייגמר. כי יש דבר אחד שעובר כחוט השני בפתיח הזה, ולא היה קיים קודם: ההתמקדות בפרצופים המוכרים. באייקונים שילוו אותנו במהלך המהדורה: ניר דבורי, אוהד חמו, קרן מרציאנו, אלמוג בוקר, דני קושמרו (שוב על הגג בתל אביב), עמית סגל, ברהנו טגניה, אדוה דדון ובסוף – כן, מגישת העל, יונית לוי.
זה נראה פחות כמו מהדורת חדשות ויותר כמו הפתיח של "סאטרדיי נייט לייב" – המיקוד כאן הוא בשחקנים. הטאלנטים הם לא שליחים לידיעות שלהם, אלא הם הסיפור עצמו. אתה לא בא למהדורה כדי לדעת מה חדש, אתה בא קודם כל לראות אותם. את האנשים שעושים את המהדורה, הרבה יותר מאשר את המהדורה עצמה.
ובכך, "חדשות 12" בהחלט מיישרת קו עם החברה שעומדת מאחוריה – קשת. הרי לאורך ההיסטוריה, לקשת היו אינספור פרומואים בדיוק כאלה, שהציגו לראווה את הכוכבים כפרונטמנים של העניין. עכברי הטלוויזיה הישראלית (רק אני בעסק הזה? אוקיי) בוודאי זוכרים את הפרומו של קשת ב-1998, שבו חיים יבין, דן מרגלית ודודו טופז התאחדו עם צביקה הדר וגלית גיאת מ"שמש"; או את הפרומו מ-2006 שהכריז על "ימים חדשים בטלוויזיה", עם קלאסיקה של הרולינג סטונס, שבה ארז טל רכב על אופניים בשדה הפתוח.
יש רק הבדל אחד בעניין הזה – קשת הייתה, תמיד, בענייני הבידור. אצלה זה מאוד הגיוני שהטאלנטים יעמדו במרכז. "חדשות 12", לעומת זאת, אמורות לכאורה לספק חדשות – שהמוקד בהן הוא לא הכתב המדווח באולפן, אלא מה שיש לו להגיד. אלא שכאן המציאות טפחה על פניהן. אתם הרי לא באים לדעת מה חדש – את מה שחדש כבר קיבלתם דרך הטלפון. אתם באים למהדורה כדי לראות שוב ושוב את הגיבורים האמיתיים שלה – הפרשנים, הכתבים, הגיבורים האמיתיים של העסק. אנחנו.
אגב, לא כולם נמצאים בחגיגה הזאת. שמות חשובים במערכת של 12 נעדרים מחינגת הסטארים שהיא הפתיח החדש. גיא פלג, הפרשן המשפטי הבכיר, לא שם. אמנון אברמוביץ', כנראה העיתונאי הכי מנוסה מבין כולם, לא צץ מבין הפרצופים. ערד ניר? אין זכר. ברק רביד מוושינגטון, העיתונאי מספר אחת של החברה? גם השבוע הביא וואחד סקופ, והס מלהזכיר. גם אהוד יערי לא מופיע. בקיצור, כל מי שהמקצוע שלו הוא ספק בריא וניסיון לאתגר את הקונצנזוס – ירד מהפרק. והרי מי שמחפש סרט גיבורי על לא ירצה את הנודניק שיסביר לו למה זה לא הולך. ואנחנו הרי בעסקי האקשן. לא החדשות.
זה המסר שהפתיח החדש מעביר לנו, בעיתוי שקשה להתעלם ממנו: פחות מחודשיים לפני הבחירות, המהדורה הכי נצפית בישראל מבהירה לנו – כמו באלף מופעים אחרים – שהיא עסוקה בעיקר בעצמה. בשואו המרהיב שנקרא "החדשות". קשת תמיד ידעה להפיק שואו גדול מהחיים – פעם זה ציפי שביט בחליפה של חייזר אצל דודו טופז, פעם זו נינט שרה "ים של דמעות" בניצנים, פעם זו שפרה רבה עם בובליל ב"אח הגדול". לשואו החדש והמופק של קשת קוראים החדשות. זו רוח התקופה. מי שרוצה לדעת מה המציאות, כנראה יצטרך להעביר ערוץ.