בירה עמיקתא: כיף לשתות בביר גארדן. לאכול עדיף במקום אחר

כיכר דיזנגוף הותיקה והמוכרת עברה לא מעט גלגולים במהלך השנים, אבל הדבר שגרם להן לקבע מחדש את מעמדה בתור הצנטרום של תל אביב היה השימוש הציבורי שלה בתקופת הקורונה. תל אביבים מסכנים שהצטופפו בדירת חדר וחצי שיוועו לנשום מעט אוויר ומצאו את עצמם בפיסת הדשא היחידה בטווח ה-100 מטר מהבית. ככל שגדלו מספר האנשים הפוקדים את הכיכר, כך גם היה ניתן להבחין בעסקים החדשים שצצו להם אחד אחרי השני (טוב, החלק הזה היה כבר אחרי הקורונה) כמו פטריות שיטאקי אחרי גשם ביפן.

למרות התחרות הקשוחה, כבר עשור שעומד לו איתן הביר גארדן, הידוע בהאפי האוור מפנק ובמבחר עצום של בירות, אשר מתגאה בכך שהוא גן הבירה הראשון שהוקם במדינת ישראל בשנת 2013. אז זהו, שגן הוא לא. יש עץ סמלי בתוך הבר, והמקום עצמו משקיף לדשא (הסינתטי) של כיכר דיזנגוף, ופחות או יותר בזה מסתכמת הגארדניות. עם זאת, הרפרנס לגן בירה גרמני נשמר בזכות הספסלים הארוכים המשותפים, שמאלצים אותך לשבת ולהכיר אנשים זרים מקרוב (אחח, געגועים לימים בהם שמרנו מרחק של שני מטר).

למקום הגענו בשישי בצהריים, השולחנות בחוץ היו עמוסים ובפנים כבר התכוננו לאירוע פרטי. כל זה כנראה הביא את המארחת לסף אדישות גבוה לבקשות המינימליות שהצגנו בפנייה (לא בשמש, עדיפות לפנים המסעדה), לצערנו, כלום לא הרשים אותה ואפילו העובדה שהגענו עם תינוקת בת כמה חודשים לא גרם לה לצאת מגדרה לסייע לנו למצוא את המקום האידאלי. לאחר משחק כיסאות קצר, התמקמנו וקיבלה את פנינו מלצרית בשם תמר, שהייתה נעימה ושירותית והצליחה להשכיח את ההתחלה הקשה, ותמר, שבינתיים כבר הפכה להיות אחות על מלא, גילתה לנו שיש תפריט בראנץ' חדש בנוסף לכל המנות הקלאסיות, אם בא לנו להתפרע.

פרעצל שנוי במחלוקת. ביר גארדן (צילום: עדי פועה וענבל קורמן)

אחרי דיון קצר, הוזמנו למנות הראשונות בטטה אפויה עם לאבנה ופסטו בזיליקום (42 ש"ח) ופרעצל חם מתנור אבן עם מטבל קרם פרש, סלסת עגבניות, חריף ירוק ושמן זית (34 ש"ח). מנת הבטטה הייתה סטנדרטית למדי, עם טעם נחמד של עישון וקונטרה נעימה של הלאבנה. אפילו ששתינו לא מעריצות גדולות של פסטו, הוא היה מעבר לקישוט והעשיר את המנה הנחמדה, שיכולה לבוא טוב ליד בירה. לעומת תמימות הדעים בנוגע לבטטה, הפרעצל היה יותר שנוי במחלוקת. הצד הצמחוני טען שהפרעצל היה יבש למדי ולמטבל היה טעם דלוח שלא עזר לרומם את המאפה. לעומת זאת, בצד השני של השולחן נרשמו ביסים גדולים וקולות הנאה.

בגזרה הצמחונית למנה העיקרית הוזמנה מתפריט הבראנץ' המדובר את ה"רידיפיין מיט שקשוקה מרגז" שמכילה צמד נקניקיות מרגז מתחליף בשר, רוטב עגבניות פיקנטי ופטרוזיליה שהוגשה בליווי חלה וטחינה (62 ש"ח). בתור מכורה לשקשוקות ומעריצה סמויה של "בשר חדש", לא היה ניתן להתעלם מהשילוב המעניין והתמוה בו זמנית. הדבר הראשון שאי אפשר היה לפספס זה שנקניקיות מרגז זה לא. תחליף הבשר היה דומה יותר לקבבונים קטנים, דבר שיצר עוד יותר קושי בחיבור בין שני חלקי המנה. אמנם הוחלט לזרום עם הסיטואציה, אבל מדובר במקרה קלאסי של שלם הקטן מסך חלקיו. כל מרכיב בנפרד היה טעים, השקשוקה פיקנטית בדיוק במידה הרצויה, ה"קבבונים" היו מוצלחים – אבל הקשר ביניהם הרגיש מקרי בהחלט. ושלא נדבר על החלה שהוגשה לצד השקשוקה שהייתה פוטוגנית מאוד, אבל טרייה במיוחד היא לא.

החלה פוטוגנית, אבל אל תתבלבלו. ביר גארדן (צילום: עדי פועה וענבל קורמן)

בגזרה הבשרית הוזמנו נשנושי בוואריה פקורינו – מיני נקניקיות עגל ממולאות בגבינת פקורינו שלצדם הוגשו כרוב כבוש, קורנישונים ורטבי הבית (46 ש"ח). אין ספק שההגדרה נשנוש יושבת בול במקרה הזה: על צלחת גדולה הוגשו 5 מיני נקניקיות, מעט עצובות, שדחפו להן מקל מהצד האחורי (אולי זה היה מה שהעציב אותן). מנה שנמחקה מהזיכרון ברגע שקמנו מהשולחן. לקינוח הוזמן ברד פודינג, מנה המורכבת מחתיכות של בצק קרואסון אפוי בקרם ברולה, קרמל מלוח בתוספת גלידה וניל (48 ש"ח). אחרי התלבטות ארוכה בין הברד פודינג לפאדג' סניקרס נבחרה האופציה הראשונה. על פי הצמחונית, הברד פודינג היה טעים, יחסית לברד פודינג, אבל המרקם של הבצק לא היה מספיק נימוח וטעם הקרמל לא היה דומיננטי מספיק. הקרניבורית בעמדה של הצמחונית, אך מצאה את עצמה מחסלת את המנה כולה.

ברד פודינג מאכזב שחוסל בכל זאת. ביר גארדן (צילום: עדי פועה וענבל קורמן)

כמו כן, לאורך כל הארוחה הלחץ על המטבח (מהנסיבות שכבר תוארו) גרם להמתנה נצחית בין מנה למנה. לשמחתנו קיבלנו צ'ייסרים על חשבון הבית כהתנצלות כנה, והחלטנו לסלוח. בדיוק היה יום כיפור ועדיף בטן מלאה באוכל מאשר בטן מלאה בכעס. היה אפשר למלא אותה קצת יותר טוב, ובכל זאת, צ'ירס.

כרוביות: 2.5 | סטייקים: 2.5
>> ביר גארדן, ריינס 2, א'-ה' 02:00-10:00; ו' 04:00-12:00; שבת 02:00-13:00,  054-5274512