בבית דרור מתעקשים לחזור לשגרה, בעיקר כי אין ברירה אחרת

ביום שישי האחרון (26.7), לקראת השעה 13:00, נדקר נער צעיר בפתח בית דרור שבשכונת התקווה. הנער, תושב טמרה, עדיין מאושפז בבית החולים, ואחיו הוא החשוד בדקירה. הקורבן שהה כחודש במעון, המופעל על ידי עמותת אותות ומשמש כבית לנוער להט"בי שאינו מתקבל בחיק המשפחה. עמותת אותות פועלת במסגרות טיפוליות שונות כבר ארבעים שנה, ובכל זאת מדובר היה באירוע חריג, כזה שקשה לחזור ממנו לשגרה, גם אם אין ברירה אחרת.

"השגרה חשובה לנערים", אומרת יעל סיני, מנהלת בית דרור ועמותת אותות. "אנחנו ממשיכים כרגיל, יוצאים לפעילויות הקיץ, ממשיכים להגיע למשמרות כמו שתוכנן. זה האתגר הכי גדול העומד בפנינו כרגע. אנחנו מבינים שהמקרה הזה הוא קריאת השכמה להרבה מאוד גופים. מהמקרה הזה אפשר גם ללמוד לקח ולעשות גם דברים אחרים ולהזמין גם נערים מכל האוכלוסיות להמשיך להגיע ושנוכל לפרוס דרך גם מול רווחות מהחברה הערבית, זאת גם הזדמנות".

"היו בוגרים שהגיעו לתמוך בנערים שנמצאים בבית. היו קליטות מאז. כולנו מתגברים ביחד על ההלם אבל המקום חי, נושם, פועל וקולט נערים"

החשיפה גרמה לחלק מבני הנוער לרצות לעזוב את ההוסטל?
"להיפך, היו בוגרים שהגיעו לתמוך בנערים שנמצאים בבית. היו קליטות מאז. המקום פועל וחי ונושם, נערים מדברים על החששות שלהם ועל הקשיים והפחדים ואנחנו נמצאים איתם וגם תומכים בצוות שגם עבר טראומה לא קטנה. המסר הוא ברור – המקום הוא בטוח והנערים מרגישים בטוחים ומרגישים בטוחים לדבר על המקרה. הם הכירו את הנער היטב ואת הסיפור שלו. כולנו מתגברים ביחד על ההלם אבל המקום חי, נושם, פועל וקולט נערים".

"זאת הפעם ראשונה שאנחנו נתקלים באירוע קיצוני כל כך, אבל הנערים שלנו חווים אלימות כל יום", מוסיפה סיני. "אם זאת אלימות מילולית, פיזית ומינית, במשפחה או ברחוב. יש אלף ואחד סוגי אלימות שאנחנו מתמודדים איתם, והנוער שמגיע אלינו מגיע ממצוקות מאוד גדולות. תמיד קיים גם סיכון לפגיעה עצמית או סיכון לזנות. אנחנו נמשיך לתת את המרחב הבטוח ולהמשיך לשמור ולעשות הכל כדי שזה לא יקרה שוב וגם לעזור לנוער לשמור על עצמו".

מתנדבות בבית דרור. צילום: ערן אבן

סוג של חדר מיון

בית דרור, שנפתח בשנת 2002, הוא אחד משבע קורות גג שמפעילה עמותת אותות ברחבי הארץ. קורות הגג מיועדות להיות קצרות מועד. אלון ברמי, מנהל תחום קהילה ושותפויות בעמותת אותות, רואה בהן מעין "חדרי מיון". "אנחנו נותנים מענה מידי לצעירים ונערים שנפלטו מהבית או נזרקו מהבית או ברחו מהבית. חלק מהם חיים ברחוב תקופה מאוד ארוכה ומצליחים לסגל לעצמם התנהגויות הישרדותיות ברחוב וחלק יכולים להגיע מהבית ולהגיע לתל אביב כעיר שואבת ולנסות להסתדר. זה תמיד מלווה בניצול, פגיעה, אלימות, סמים, זנות, הרחוב מזמן להם המון מצבים קשים. יש גם הרבה זאבים בחוץ שמחכים לטרף שלהם, שיודעים לזהות נער או נערה אבודים שנראים אבודים. ניהלתי את קורות הגג בתל אביב הרבה שנים והסיפורים שאיתם מגיעים בני הנוער אלינו הם קטסטרופליים".

כל נער או נערה יכולים להתדפק על דלת ההוסטל ולהתקבל בברכה. המענה המיידי יהיה ביגוד, מקלחת וארוחה חמה, ולאחר מכן טיפול בשיתוף גורמי הרווחה. לבני הנוער עומדת הבחירה בנוגע לזמן השהות – הם יכולים להגיע לארוחה חטופה או לשהות במקום כשלושה חודשים בתנאי פנימייה מלאים שכוללים מסגרות לימודיות ומרכזי השכלה. בשעות הבוקר הנערים והנערות נהנים מהעשרה, חונכות אישית וטיפול. כך או כך, המטרה העיקרית להקנות סדר לחייהם של בני הנוער, שלרוב מעורערים מן היסוד.

"במצבים כמו של הנער שנדקר, שירותי הרווחה ידעו להפנות אותו למעון. הם מוציאים צו חירום, שירותי הרווחה לוקחים אחריות על הנער והם מפנים אותו אלינו גם בלי הסכמת הורים. פעמים רבות בני נוער מגיעים לקורות הגג ואנחנו מחויבים בהסכמת הורים. אם הנער או הנערה חוששים מפגיעות המשפחה, נפנה לפקידות סעד בכוננות ובחינה של הוצאת צו חירום או לא", מוסיף ברמי.

אירוע הדקירה הוא המשך של איומים שכיחים על המוסד?
ברמי: "בני הנוער שמגיעים אלינו נמצאים בסיכון, כולם במצב כזה או אחר במצבי סכנה. הרבה פעמים בני נוער יצאו מבית דרור למרכזי הלמידה ובדרך יכולים לצעוק להם אמירות כאלה ואחרות, זאת חוויה שהם מסתובבים איתה כל הזמן. מצבי הסיכון אורבים בכל פינה, זה לא משנה אם אתה מקהילת הלהט"ב או לא. האתגר הוא לאפשר את החיים בתוך הקהילה – לייצר חיים נורמליים שהם לא מנותקים, אבל יחד עם זה להגן עליהם כל הזמן".