אחרי המתקפה של שר התרבות והספורט מיקי זוהר על "הים" ועל "כן", אני תוהה אם מישהו כבר סיפר לו על "בלה". מצד אחד מדובר בקומדיית מסע קצרה (75 דק'), קלילה וחביבה, שלא נועדה להרגיז אף אחד. מצד שני היא מתרוצצת בין שני צידי הקו הירוק, מה שאומר שגיבוריה נתקלים ביותר ממחסום אחד ובחיילים שעומדים בו, ויש לציין שהם לא נחמדים במיוחד. הם אפילו פחות מנומסים מהחייל שמוריד את הילד מהאוטובוס ב"הים".

>>הקונצנזוס האחרון שלנו: יצירה אפית שכל ישראלי צריך לראות
>>זוכרים את רמי הויברגר: אירוע מיוחד עם חברי החמישיה הקאמרית

"בלה" נכתב ובוים על ידי זהר שחר וג'מאל ח'לאילה, אישה וגבר, יהודייה וערבי, והם הקפידו על איזון גם בעלילה ובדרמה. הסרט עוקב אחר שני זוגות, יהודי וערבי, שנדחפים למכונית אחת, ואחרי כן לאחרת, במרדף אחר יונה לבנה מתולתלת שעל שמה נקרא הסרט. היונה היא כמובן סמל לשלום החמקמק, אך גם לחלום על התעשרות מהירה – בלה שווה כמה עשרות אלפי דולרים ויש איזה נסיך אמירתי שרוצה לקנות אותה. אבל כשהיא כמעט מתה מחום ומיובש, וכולם יחד, יהודים ופלסטינים, מנסים להציל אותה, הדימוי הפיוטי שלה מתיבת נוח ומהשיר של להקת פיקוד דרום גובר על האירוניה. אף שהסצנה מבוימת כמו קומדיה, יש בה נימים של עצב.

במסגרת האיזון המלא, הגיבורים נתקלים בדרכם גם במחסום ישראלי וגם במחסום פלסטיני – מראה פחות נפוץ בסרטים ישראלים. וזה, אולי, מה שמקל על יוצרי "בלה" להציג את החיילים הישראלים במחסום כפחות סימפטיים מהמקובל בסרטים שקדמו לו. בכל אופן, לכל אלה שתקפו את "הים" עם השאלה הקנטרנית (שגרסאות שונות שלה קראתי בשלל תגובות ברשתות החברתיות) "למה לא עושים סרט על ילד יהודי שרוצה להגיע לשכם?" – "בלה" הוא הסרט בשבילכם.

יקי (אלישע בנאי), מוזיקאי גולה בבריסל, שב ארצה להלוויית אביו, שאיתו לא היה בקשר זמן רב. הוא לא בדיוק ציוני נלהב, ודרכו אצה לו לחזור לבלגיה יום אחרי הלוויה. אלא שאז הוא מגלה את שוויה של היונה שאביו טיפח, והוא מבין שעשה טעות כשמסר אותה לידי בילאל (חנא ביראך יפה העיניים מסדרות הטלוויזיה "הטבח" ו"פטריק"). הנסיבות לא לגמרי ברורות, אבל אנחנו מבינים שיקי ובילאל גדלו יחד, ואף היו שותפים לחדר.

נרג'יס (אסיל פרחאת המצוינת מ"סינמה סבאיא" והסדרה "בוגד"), רעייתו של בילאל, חושבת שבעלה רך הדיבור צריך לפתח עמוד שדרה, ולא להחזיר את היונה שאותה גידל יחד עם אביו של יקי, שאיתו שמר על קשר טוב. לכן נרג'יס לוקחת את היונה לחתונה משפחתית בגדה המערבית, מה שמאלץ את יקי וזוגתו ההרה לימור (ג'ייד דייכס וויקס מהסדרה "קיבוצניקים") לנסוע עם בילאל לחתונה. הם מקווים שהדרכונים הזרים שלהם והצרפתית השוטפת שבפיהם יאפשרו להם להיכנס לשטח A הנמצא בשליטה פלסטינית. אבל כמו שמגלים ישראלים רבים שמנסים להצניע את זהותם מחוץ לגבולות ישראל, זה לא כל כך פשוט.

"בלה" הופק על ידי תומא אלפנדרי ("כן") בשיתוף עם האחים אדרי והאחים הבלגים ז'אן-פייר ולוק דארדן. הדארדנים עצמם הם קולנוענים מהוללים ומאוד מחויבים חברתית. "בלה" שונה מאוד בסגנונו וברוחו מהסרטים חמורי הסבר שהם כותבים ומביימים. ראוי לציין שסרטם החדש, "אימהות צעירות", עלה בשבוע שעבר למסכים בארץ, ובספרו על אימהות קטינות השוהות במוסד לנערות כמותן, זה אחד הסרטים היותר מדכאים שלהם.

ז'אנר ההרפתקאות בדרכים מקבל ב"בלה" רובד פוליטי דק, בלי להציף את הסרט במסר. ארבעת השחקנים עושים עבודה טובה, ובעיקר אסיל פרחאת בתפקיד הרעיה חדת האבחנה והלשון. המוזיקה הנעימה שהלחין ישראל ברייט תורמת לטון הידידותי. לאור האירועים בשנתיים האחרונות, "בלה" (שצולם לפני ה-7.10) נחווה כרך מדי. אבל אולי זה דווקא חיובי, כי הוא מאפשר לנו לחייך, ועל אף כל הריבים שבדרך יש בו אחווה יהודית ערבית שברירית.

3.5 כוכבים
בימוי: זהר שחר וג'מאל ח'לאילה. עם אלישע בנאי, חנא ביראך, ג'ייד דייכס וויקס, אסיל פרחאת. ישראל 2025, 75 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• יהודים וערבים
• סרטים מומלצים