סנדמן מבסוט: "בלשי הרפאים" מציגה עולם יצירתי שלא ראינו כמותו

צ'ארלס ואדווין הם בני נוער שמתו וסירבו להמשיך הלאה, כך שאת חיי הנצח שלהם כרוחות רפאים הם מבלים ביחד, ופותרים תעלומות בסוכנות הבילוש שלהם, המתמחה בפשעים על-טבעיים ולמעשה עוזרת לרוחות רפאים לפתור את העסק הלא פתור שלהם, ולהמשיך לעולם הבא. הצימוד המזוהה בקלות של "כוח" ו"מוח" נשען על דינמיקה בסיסית ומוכרת, אם כי זה לא מפריע כלל לסדרה. לצד קריסטל (מדיומית טינאייג'רית עם אקס שהוא גם שד שהשתלט על גופה) וניקו (נערה שנשלטת על ידיד שדוני פרח שן הארי. כן) הסוכנות מתרחבת, ואף צוברת כמה אויבים, כמו המלך החתול או מכשפה שאוכלים ילדים.

>> הקריפ דה לה קריפ: הקריפים הכי גדולים שהופיעו על מסך הטלוויזיה

אם הדמויות האלו נשמעות לכם מוזר, זה בגלל שהן – יחד עם הלוקיישנים, האפקטים והעולם של הסדרה – נלקחו מתוך היקום של "סנדמן", הנובלה הגרפית פורצת הדרך של ניל גיימן, שעליה מבוססת גם הסדרה המצליחה של נטפליקס (שצפויה לעלות לעונה שנייה ב-2025). זה אחד העולמות היצירתיים ביותר שראיתי בסדרת טלוויזיה. יש שם מראות כל כך מקוריים ורנדומליים, שכמעט תמיד מצליחים להשאיר את הצופה המום. ואלה הרגעים הטובים ביותר בסדרה – הרגעים הסוריאליסטיים שמרגישים כאילו צוות התסריטאים התמסטל ביחד בחדר וחשב: "אתם יודעים מה יהיה ממש מגניב? אם ניקח פטריה כזאת… כמו במייפל סטורי… ונעשה לה שיניים ממש מפחידות!" ואז מישהו עונה לו: "אחי, זה גאוני! בוא גם נעשה שהיא תזהר בחושך!".

וזה לא רק שהיוצרים ממש מרשים לעצמם להתפרע עם עיצוב העולם, הם גם מרעננים את ספר החוקים של רוחות רפאים בקולנוע ובטלוויזיה באופן ניכר. זה משמח לראות, כי כבר צפינו על המסך בכל כך הרבה סיפורי רוחות, עם כל כך הרבה חוקים בסיסיים, כך שכדי שסדרה על רוחות רפאים תעניין אותנו חייבים לעשות משהו חדש. וזה בהחלט חדש. עם זאת, יש תחושה שסטיב יוקיי, מי שעומד מאחורי העיבוד הטלוויזיוני, שם דגש גדול על כל מה שמסביב, ושכח לגמרי את הצורך לעבוד על הדיאלוגים, וזאת נקודת החולשה הכי גדולה של הסדרה. כמעט בכל דיאלוג יש פגם מסוים – זה יכול להיות הרגע בו צ'ארלס האופטימי והחייכן מכיר את קריסטל המרדנית, שמתנהגת אליו ברשעות, ואף אומרת לו "אני מרושעת", או בכל רגע בו ניקו (יויו קיטאמורה) זורקת הערה מיותרת שכל מטרתה להפוך למין אתנחתא קומית לא מוצלחת. 

עם זאת, יש לסדרה הישג גדול אחד נוסף – היא מצליחה להביא למסך דמויות להט"ביות, מבלי שהדילמה המרכזית שלהם תעסוק בזהותם המינית. השיח המגדרי נמצא היום כמעט בכל פינה, גם בטלוויזיה ובקולנוע, וזה נדיר לראות דמות שמושא אהבתה הוא פשוט מושא אהבתה. כלומר, שזה לא סיפור יציאה מארון או דרמה יוצאת דופן, אלא פשוט מציאות. הדילמה של אדווין בנוגע למושא אהבתו לא נובעת ממחשבות של "אוי לא זה גבר עם גבר" – טוב אולי לרגע כן – אבל לא תקבלו פה מונולוג יציאה מהארון, והדילמה הזו רחוקה מלהיות החשש המרכזי של אדווין. הבעיה האמתית שלו היא בכלל הבעת הרגש – דילמה אנושית מוכרת, שהופכת את אדווין לדמות עם נטייה מינית, ולא דמות שנותנת לנטייה המינית שלה להגדיר אותה. זה נכון גם לגבי הדמות של ג'ני, בעלת הקצבייה שמאכסנת את סוכנות בלשי הרפאים, שלא מוגדרת על ידי המשיכה שלה לנשים, אלא על ידי הפחד האנושי שלה להיפגע.

למרות הפגמים הלא מעטים – ואפילו לא הזכרתי את זה שהשחקנים לא נראים בכלל כמו בני נוער – "בלשי הרפאים" מצליחה להיות סדרה מהנה ומקורית, במיוחד בבניית העולם שלה. היא אמנם מכילה המון שורות דיאלוג שהיה אפשר בקלות לשכתב, או לפחות לוותר עליהן, ושחקנים שנראים הרבה יותר מבוגרים מהדמויות אותן הם משחקים כאילו מדובר בסרט משנות התשעים והאלפיים המוקדמות (הנה, הזכרתי), אבל היא מכילה עולם עשיר ביצורים קסומים בעיצובים מקוריים, ויותר מכך, מצליחה להנכיח דמויות להט"ביות אנושיות, שלא עוסקות אך ורק בנטייה המינית ובהגדרת המגדר שלהן. וזה דבר מעניין בפני עצמו. כנראה שבעולם מיוחד כזה, זה אשכרה אפשרי.
בלשי הרפאים, עכשיו בנטפליקס