תגידו מה שתגידו על גל גדות או על ישראלים בהוליווד בכלל, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מהם: יש להם היכולת לקחת סרטים סתמיים לחלוטין ולהפוך אותם לשיחת היום, משהו שלא היה קורה לולא נוכחותם. כך קרה בסוף השבוע עם "במירוץ נגד הזמן" ("The Runner"), שעלה באמזון פריים וידאו. זה מותחן שהגנריות שלו ברורה משמו בלעז – שם שבו ובווריאציות דומות שלו מתהדרים כבר שלל סרטים, כולל אחד חדש שעולה למסכים בעוד שבועיים בלבד. מדובר בסרט נחות, כזה שנמשך 84 דקות בלבד ובכל זאת אי אפשר שלא לאחל שייגמר כבר – ואז שוכחים ממנו שנייה אחרי שהסתיים. בכל הקשר אחר, הוא היה מקפץ לצמרת טבלאות הצפייה של שירות הסטרימינג אבל לא מעורר שום שיח, כפי שקורה מדי חודש עם כותרים רבים אחרים, אבל הפעם הכל השתנה בגלל שמככבת בו גל גדות.
>> איי AI: גל גדות שוב מעצבנת את העולם, והפעם לא כי היא ישראלית

לפני קצת פחות מעשור, אחרי צאת "וונדר וומן", גל גדות הייתה דמות אהודה יחסית בהוליווד, כזו שנתפסה כשותפה מלאה להצלחתו המהפכנית של מה שהיה בזמנו סרט גיבורת-העל המצליח בכל הזמנים. מאז, דעת הקהל התהפכה עליה – גם בגלל שהציגה תצוגות בינוניות ומטה בסרטים עלובים ומטה, למשל "מוות על הנילוס" ו"הודעה אדומה", ובעיקר כי הפכה לסמל של ישראל ולכל מה שלא אוהבים במדינה הזו – צה"ל, ההסברה, ציונות וכיוצא בכך.

הטינה כלפי גדות הלכה והתגברה ככל שהסלידה מישראל התחזקה, וכשמגיע סרט כמו "במירוץ נגד הזמן", זה יוצר סערה מושלמת. וכך, נכון לעכשיו, הוא עומד נכון לכתיבת שורות אלה על עשרה אחוזים בלבד באגרגטור הביקורות רוטן טומטוז, דירוג נמוך במיוחד השמור בדרך כלל לסרטים כמו "בית ספר לשוטרים מתחילים 4", "מת לצעוק 5" ו"רקסי המלך". הרבה מן הביקורות העניקו תשומת לב נרחבת לתצוגה של גדות, וההגשה שלה, למשל, הוגדרה בעזרת שם התואר החמור "לא אנושית". כל זה יצר תגובת שרשרת, כשעמודים שונים ברשתות החברתיות נהנו לפרסם ידיעות על הכישלון יוצא הדופן, והמגיבים מצדם מיהרו לבעוט בגופה.

מכאן זה גם ירד לרזולציות נמוכות יותר, כולל מישהו שטרח להעלות ב-X קטע שממחיש לכאורה עד כמה התצוגה של גדות איומה – וזכה לכ-8 מיליון צפיות ואינספור תגובות. מי שמתחילים את השיח אף פעם לא מתייחסים לזהות הלאומית של השחקנית ובטח שלא ליהדות שלה – אבל רבים מן המגיבים עושים זאת בשבילם.

אין טעם לזעוק "זאב, זאב" ולהגיד כי כל זה מקורו באנטישמיות – הרי "במירוץ נגד הזמן" כל כך נוראי שאפילו יוסף חדאד בטח יודה בזה. אך כחובב היסטורי של פלופים ושל הסיקור שלהם בתקשורת, חובה להודות: אין ספק שהיחס אליו ולכוכבת שלו יצא מכל פרופורציות. מעבר לעניינים גיאו-פוליטיים, הוא מוכיח משהו עצוב לגבי המין האנושי: עד כמה העדר נהנה לחבוט במי שמסומנים כשק חבטות. מצד אחר, אם מאמינים בכך שאין שום פרסום שלילי, לפחות בזכות גדות הוא מרוויח סיקור כלשהו.

"במירוץ נגד הזמן" משתייך לתת-ז'אנר נדוש של מותחנים שבהם דמות שנמצאת מחוץ למסך מחלקת הוראות לכזו שנמצאת בו כל הזמן, למשל "תא טלפון". במקרה זה, הגיבורה היא עורכת דין לונדונית בגילומה של גדות כמובן, המקבלת שיחת טלפון מגבר מסתורי שחטף את בנה ומודיע לה שיביא למותו אם לא תמלא בשבילו משימה רצחנית. עכשיו, עליה לרוץ ברחובות העיר כדי להציל את בנה. לונדון לא מחכה לה, אבל שלל הוראות מן הצד השני של האפרכסת – דווקא כן. כיאה למותחן לונדוני, בשלב מסוים היא מגיעה לתמזה ולטיוב, ולאורך כל הדרך מנסה לאזן בין הרצון האימהי להציל את בנה לבין החובה המוסרית להימנע מביצוע רצח לשם כך. הביקורות הקטלניות, כרגיל, היו שטחיות דווקא איפה שהעמקה הייתה משרתת אותן. הרי המותחן הזה מציג את הגיבורה בגילומה של השחקנית הישראלית כאישה שהעולם רואה כרוצחת, אבל מתגלה דווקא כטלית שכולה תכלת ופציפיסטית – ועל הסבטקסט הזה אפשר היה לחגוג, במקום להסתפק בקלישאות על התצוגה של גדות.

וזו אכן תצוגה לא מרשימה, של שחקנית שהייתה מושלמת כוונדר וומן אבל מאז לא הצליחה וגם נראה שלא ממש ניסתה לצמוח ולהשתכלל מבחינה דרמטית. אנגלית שפה קשה, והעובדה שהכוכבת הישראלית עדיין מדברת באופן לא טבעי גם כן בעוכריה. נכון, גם מריל סטריפ או חנה רובינא לא היו מצילות את הסרט הזה – אבל גדות בטח שלא עוזרת לו.

אפשר לתהות למה בכלל ליהקו דווקא אותה, ולא שחקנית בריטית נטולת מטענים. ובכן, התסריט מציג את הדמות כמהגרת, שיש לה בשל כך דרייב מיוחד. הוא לא מפתח את תכונת האופי הזו כפי שאינו מפתח שום דבר אחר, אבל זה מסביר למה מלכתחילה היה צורך בכוכבת "זרה". נוסף לכך, היה צורך גם במישהי אתלטית, שתוכל לבצע שלל משימות אקסטרימיות יחסית, כמו קפיצה לתוך הנהר וכמובן ריצה לאורכה ולרוחבה של העיר הענקית. רייצ'ל זגלר, למשל, בקושי יכולה לרוץ מהאינסטגרם לטיקטוק, אז גם במובן הזה אפשר להבין למה בחרו בגדות, ולפחות באתגרים הללו היא עומדת בהצלחה.

הזרקורים לעבר גדות מסיחים את הדעת משותפיה לפשע. דמיאן לואיס, שכבר היה לו קשר לישראל כשכיכב ב"הומלנד", מככב לצדה ועושה זאת גם כן בלי שאר רוח. את התסריט כתב מארק גיבסון האלמוני, שבטח לא יהפוך למפורסם בזכותו, ומדהים מכול – מאחורי המצלמה עמד קווין מקדונלד, שנחשב פעם לבמאי מבטיח. לפני קצת יותר מחצי יובל הוא זכה באוסקר לדוקו עם הקשר ישראלי גם כן, "יום אחד בספטמבר" על הטבח במינכן, ואז ביים סרטים עלילתיים כמו "המלך האחרון של סקוטלנד" שהביא לפורסט וויטאקר את האוסקר. כאן הוא מציג עבודה בסיסית וחסרת מאמץ, שראויה לקולנוען מתחיל או לכזה שהרים ידיים. בנסיבות אחרות, הכותרות סביב הסרט היו מדברות על הנפילה שלו.

במקום זה, הן מדברות אך ורק על גדות, והשיח הזה מעורר דאגה אמיתית לגבי המשך הקריירה שלה בהוליווד. פתרון אפשרי: אם ניתן לשים את העניין הפוליטי בצד, הולם אולי להשוות בין היחס כלפיה לצורה שבה גיחכו בזמנו על ארנולד שוורצנגר, שאף אותו ליהקו לסרטי אקשן בעיקר בגלל יכולותיו הפיזיות. גם הוא שמר על משחק מכני למדי ועל מבטא כבד, אבל המציא את עצמו מחדש כשהפך לשחקן קומי שצוחק על הפרסונה שלו. אולי בחיים האמיתיים גדות היא אישה קורעת, אבל לפחות על המסך התצוגות שלה התאפיינו עד כה במחסור מוחלט באירוניה. בצוק העתים, אולי קצת מודעות עצמית תעזור לה בעתיד. אחרי הכל, הומור תמיד היה מה שעזר לעם היהודי ולכוכביו לשרוד מול שונאיהם.
כוכב אחד

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• גל גדות