על הקיר ב"בית גילה" שבבת ים תלויה תמונה של נערה יפה. הדבר היחידי שמסופר לנו עליה זה שהיא התאבדה, ושהוריה הקימו את המוסד שנקרא על שמה בתקווה שלא יהיו עוד בנות כמותה. למקום נשלחות נערות שמתמודדות עם בולימיה, אלימות ("הוא אוהב אותי. הוא הרביץ לי רק פעם אחת", מסנגרת אחת השוהות על החבר שלה), עוני והזנחה הורית. המורות החיילות שמגיעות לשם לא מחזיקות מעמד ובורחות אחרי זמן קצר "כמו סודני ממג"ב", כדברי הבנות.

למרות המטען הכבד הזה "בנות כמונו" אינו סרט מדכא, אלא מלא חיים והומור. זה לא הומור כפוי שנועד לטשטש את הכאב. הוא נובע באופן טבעי מהסיטואציות הקשות המתוארות בו – כמו בסצנה זכורה שבה הטרדה מינית אגרסיבית מתהפכת על ראשה כשהמטריד מתגלה כחסר שיניים. התוצאה היא אותנטיות רגשית נדירה שליפפה את ליבי.
>>סדרת הדוקו של פיפטי סנט על פי דידי קצת נקמנית, ובכל זאת חשובה

"בנות כמונו" מתמקד בנערה אחת, שחר בת ה-17 (היאלי יוסף זאדה), ורק אותה אנחנו מלווים הביתה בתום השעות שהיא מעבירה ב"בית גילה". היא מטפלת באחות בת 12, ובאימא לא מתפקדת (בת-אל מוסרי), שמביאה הביתה גברים זרים. שחר לוקחת אחריות גם על אביה האוהב (יעקב זדה דניאל), המאושפז ב"מרגוע" – מרכז רפואי לבריאות הנפש. היא מבקרת אותו לעיתים קרובות, מביאה לו סיגריות ורוחצת את גופו, כי הוא לא מסוגל לטפל בעצמו. איך נראים חייהן של שאר הבנות אנחנו יכולים רק לשער – הן מעדיפות לא לספר את האמת לכל מורה חיילת חדשה שמגיעה, אלא לפנטז על חיים טובים יותר. הפנטזיות שלהן ("אני גרה בקומה 35, מעל הפנטהאוז") משעשעות ועצובות גם יחד, בעצם היותן פנטזיות.

מה שמתניע את עלילת הסרט הוא הגעתה של מורה חיילת חדשה בשם פרי (הדר דרור), ילידת שכונה ד' בבאר שבע, שנודעה כשכונה ענייה ורדופת פשע. הבנות מתרשמות שהיא לא נראית כמו אלה שקדמו לה ("אין לך פרצוף של מורה חיילת"), ואנחנו מקבלים רמזים שיש לה סיפור רקע קשה משל עצמה. פרי מתעקשת להוכיח לבנות, ובעיקר לשחר, שהיא לא אחת שבורחת. היא מבקרת בדירתה של שחר ובין השתיים מתפתח קשר מעבר לשעות השהייה במוסד, וככל הנראה בניגוד לכללים.

מלאות בהומור. "בנות כמונו". (צילום: ורד אדיר. באדיבות סרטי יונייטד קינג)

"בנות כמונו" הוא האחרון מסרטי תחרות אופיר 2024 שיוצא למסכים, ולטעמי הוא הטוב והשלם שבהם. הוא היה מועמד לשישה פרסים, וזכה בשלושה – למלהקת חלי מון סונגו, ולשחקני המשנה מוסרי ודניאל. התסריט שכתבה מוסרי בהשראת חייה שלה מתאר את הדמויות קשות היום והעורף בכנות ובאהבה, והדיאלוגים קשובים לשפתן של הנערות. הבימוי התוסס של לי גילת (הסדרה "חוליגנים") לוכד היטב את הדינמיקה ביניהן, ונע בטבעיות בין הרגשות השונים שהסרט מעורר.

לא כמו כולן. "בנות כמונו". (צילום: ורד אדיר. באדיבות סרטי יונייטד קינג)

כך, למשל, הסצנות של שחר ואביה נוגעות ללב ולעיתים אף מצחיקות, עם היותן מעט מרתיעות. דניאל מספק הופעה מדויקת בתפקיד מאוד מאתגר, וכמותו גם מוסרי כאם המרוכזת בעצמה ובסבלותיה ("שתיכן זבל. לא אכפת לכן מאימא שלכן בכלל" היא מתלוננת). במסורת הקולנוע הריאליסטי האירופאי, לצד שני השחקנים הבוגרים לוהקו לסרט שלל נערות חסרות ניסיון, כולן נהדרות. היאלי יוסף זאדה טובה במיוחד כצעירה המתריסה שנושאת את משפחתה על גבה ומסרבת לפתח אשליות לגבי עתידה. מצת מוזיקלי עם אורות צבעוניים שהיא נאחזת בו הוא זכר לימים טובים יותר – משהו שאביה יצר לפני שנפשו נפרמה. גם אורטל פשרל מקסימה ושובת לב בתפקיד האחות הצעירה מורן, שמשתוקקת לרקוד בבת המצווה שלה, אבל אין כסף לחגיגה.

מגיע לטקס חניכה. "בנות כמונו". (צילום: ורד אדיר. באדיבות סרטי יונייטד קינג)

שירי ראפ ישראלים וזרים שלצליליהם הבנות מרכיבות כוריאוגרפיות סוחפות תורמים לסרט רובד של מיוזיקל, ואת החוויה משלימים הצילום היפה של עמית יסעור והעריכה הקצבית של ענת גלזר זרחין. בשלב מסוים שחר מגיעה לאילת, שמככבת ביותר ויותר סרטים ישראלים בשנים האחרונות ("הסיפור של יוסי", "הגננת", "הדרך לאילת") כדימוי לחלום הישראלי המאובק – כאילו חו"ל אבל לא באמת. ב"בנות כמונו" כמו גם בסרט ההתבגרות "כי את מכוערת" (שעדיין לא יצא למסכים), אילת מתפקדת כמרחב של טקסי חניכה, שבהם הגיבורות הצעירות מאבדות ומוצאות את עצמן. אל תתנו לסרט לחלוף על פניכם.
4 כוכבים
בימוי: לי גילת. עם היאלי יוסף זאדה, הדר דרור, בת-אל מוסרי, יעקב זדה דניאל. ישראל 2024, 87 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע ישראלי
• נוער בסיכון